עמדתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם צוחקים ונהנים ודמעות כאב ניקוו בעיני. רציתי לצרוח, ממש ממש לצרוח, אבל היו שם כל כך הרבה אנשים, לא רציתי לעשות צחוק מעצמי, נשמתי עמוקות ודחסתי את הבכי, עוצרת ואוצרת אותו, הסתובבתי בבת-אחת ורצתי לפני שאחד מהם יבחין בי.
רצתי על החול הלוהט מקָרטעָת עד למָעלֶה המדרגות, נעצרתי שם מתנשפת ונושפת, לאסוף מעט אויר לריאותי. שמטתי את נעלי הספורט כשהתכופפתי כדי להשען על ברכי עם שתי ידי. דקות ארוכות עד שהנשימה חזרה אילי. נעלתי את הנעלים והתחלתי ללכת הלומת כאב.
שעות ארוכות שוטטתי. בטיילת, ברחובות העיר. מרחוב לרחוב ללא מטרה. המחשבות התרוצצו בקרבי, נוגעות בקרביי ומציפות את רגשותי. פעם אחר פעם גאה בכי חונק בגרוני, מטפס ומתפשט בחללי ראשי, מוחץ את רקותי. שלל נוזלים טפטפו מעיני ואפי. הרגשתי מותשת, אבודה. לא רציתי לחזור. הכעס עשה בי שמות. הדמיון שלי ארג חוטים דביקים, נוטפי ארס, מביא אותי לשפל מחשבתי 'שישתגע, חשבתי, שיחפש אותי. לא איכפת לי. איזה מין בן-אדם, ממה הוא עשוי? חשבתי שאני מכירה אותו. חשבתי שיש לו לב. איך הוא מסוגל? אני שונאת אותו, פשוט שונאת אותו! לעולם לא אסלח לו על כך!'. כל האמפטיה שאספתי עבורו בסבלנות אין קץ התפוגגה כלא היתה. זעם החל את מסלול חלחולו בתוכי.
כמה שעות אחרי, כשעלטה אופפת את העיר ורק פנסי הרחוב מאירים קמעה את דרכי, מבליטים את צלי, התחלתי להרגיש את הפחד מפלס דרכו בתוך בליל רגשותי. אנשים בודדים חלפו מדי פעם על פני, משאירים שקט בעקבותיהם, חשתי את מבטם השואל. קולות פסיעות, רשרוש. גבר מבוגר , מבטו הבוטה ננעץ ישירות בעיני, בחמדה חומסת מטפסות עיניו לאורך גופי, חלף כבר פעמיים על פני. רגלי כאבו ותחושה מציקה של רעב החלה לכרסם בקיבתי. לא ידעתי מה לעשות, השתוקקתי למקלחת שתשטוף את עייפותי, רגשותי ובמיוחד את התמונה שניטעה בראשי. לבסוף הגעתי להחלטה.
כשהתקרבתי לבנין הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק אם מכוניתו עומדת בחניה. נשמתי לרווחה כשראיתי את המלבן הריק. הרמתי את עיני לחלונות הבית, הכל היה חשוך. עליתי במהירות, נכנסתי לחדרי, משכתי את המזוודה הקטנה, מניחה אותה על המיטה פעורה והתחלתי אוספת בחופזה בגדים, דוחסת אותם ללא סדר. במאמץ רב הצלחתי לרכוס את הרוכסן ופניתי לדלת, גוררת אותה אחרי. כיביתי את האור ופתחתי את הדלת. דמות רחבת ממדים עמדה, מכסה את החלל שנפער בחשיכה, ידה האחת מושטת. נסוגתי לאחור בבהלה כשזעקת פחד נפלטת מחזי. הדמות לחצה על המתג, אבא! "נבהלת? מסכנה שלי, מצטער" ומיד "מה קרה? לאן את הולכת בשעה כזו? מה זו המזוודה הזו?" שתקתי והסתכלתי בו במבט מאשים.
אמא. אמא היקרה. קולה מהדהד באוזניי: "ביי יקרה שלי. בטח נחזור בערב. אולי ניסע לאיזור זכרון יעקב. נראה, עוד לא החלטנו. אני רוצה להחליף קצת אויר עירוני במרחבים ירוקים. את בטוחה שאת לא רוצה לבוא איתנו?" שאלה בחיוך. "לא אמא, זה לא שאני לא רוצה. אני פשוט לא יכולה. חייבת ללמוד למבחן". אמא חיבקה אותי בחום והדביקה ללחיי שתי נשיקות מצלצלות.
אמא מתה. קברנו אותה למחרת. מתה, לעולם לא אראה אותה שוב, לעולם! והכל בגללו. הוא אשם. כל האמפטיה שאספתי בשבילו, למרות הכל, בסבלנות אין קץ נעלמה כלא היתה. זעם החל במסלול חלחולו בתוכי. כמו בכל המקרים שקראתי עליהם בעתונים, גם כאן, הנהג יצא עם סריטות קלות בלבד. הנהג אבא שלי הרג את אמא שלי. נזכרתי בקולה של אמא נוזף באבא: "משה, תיסע קצת יותר לאט. בבקשה, אתה מפחיד אותי. תחשוב לפחות על הילדים אם לא עלינו". אבא היה מתעצבן "תפסיקי כבר. אני הנהג, לא את". "אבל אתה נוסע על 120!" היתה אומרת. "תעזבי אותי בשקט, תני לי לנהוג, בגללך אעשה בסוף תאונה!", היה מחזיר.
"משה אני מבקשת, אני רוצה לחזור הביתה בשלום" היתה אומרת שוב ושוב. עשרות פעמים מאז ילדותי שמעתי את הויכוחים האלו. הפחד שלה התממש. אבא איבד את השליטה בסיבוב חד. אמא שילמה את המחיר.
"נו! אני ממתין לתשובה", אמר אבא. הרמתי את עיני אבל כל מה שיכולתי לראות היתה התמונה מהבוקר, על שפת הים, אבא אוסף בחיבוק עז את רחל, החברה הכי טובה של אמא, שתי זרועותיו מקרבות אותה לגופו, שפתותיהם נפגשים בנשיקה ארוכה, צוחקים, הנאה מרוחה על פניהם. ההבנה הבליחה בי באותו רגע, מגירה דמעות של כאב מעיני ולבי.
"אתה עוד שואל? צעקתי בזעם, איך אתה לא מתבייש? עוד לא עברו שבועיים מאז שקברנו את אמא. אני שונאת אותך" צרחתי בזעם. תפסתי בכח בידית המזוודה והסתלקתי במרוצה, בוכה.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
