טיול
"מה דעתכם שנעשה משהו מיוחד ליומולדת של אביב?"
"מה את רוצה לעשות, דולי? לא היית מעדיפה לעשות איתו משהו לבד?"
"תפסיק להתעלל בי כבר, יא מניק. הצנון הזה, אין לי מושג, מה עובר לו בראש. מאז שרין עזבה, הוא עם כל הראש, רק בתיאטרון שלו. כמה דמויות בנאדם אחד יכול לשחק, בטח כבר פיתח סכיזופרניה!"
"הופה, דולי, איזה מילים, מה קרה לך, בלעת דיקשנרי!"
"הפעם הגזמת!" היא צועקת ומזנקת על גבו נצמדת אליו כמו עלוקה, הוא מנסה לנער אותה ולבסוף נשכב עלה גב ומוחץ אותה.
"אהה!! השתגעת!!! אתה מוחץ אותי, איזה משקל, תעשה דיאטה, יא שמן. קום כבר יא גורילה! לך חזרה לג`ונגל, לאכול בננות."
"אוקי דולי, את רוצה לצאת למסעדה? מה כבר אפשר לעשות? זה לא עיר בלויים כמו אשדוד"
"אתה יורד על אשדוד? בטח אף פעם לא היית באשדוד. אני ביקרתי בירושליים מספיק פעמים לדעת, שזאת עיר מתה!" גם כן בירה. עיר של ערבים ודוסים!"
"שלא תעיזי להגיד משהו רע על ירושלים, את שומעת? יש ירושלים, ויש שאר המדינה המזורגגת. ירושלמים זה העם הנבחר! מה אתה אומר עודד?"
"אבא שלי ירושלמי ואימא שלי תל-אביבית, אז אני האום. אני שויצריה, לדעתי כל המדינה נהדרת"
"אתה כזה אפס חסר עמוד שידרה. מה אתה מפחד להגיד את האמת על המדמנה הזו שהם מכנים גוש-דן?"
"איזה חנון, מה אתה מפחד מהגורילה הזה? שיתעורר מהקומה שלו ויראה, באיזה בית קברות הוא חי! ורק לידע-כללי, אשדוד זה בכלל לא גוש דן!"
"קומה דולי? עוד רגע אני אצטרך מילון, בשביל להבין אותך!"
"מאיר, אולי העברית שלי לא הכי תיקנית, אבל האנגלית שלי פי-אלף יותר ממך. אבא שלי היה מאמריקה."
"ואבא שלי עורך דין! לא לערב הורים בבקשה! מה אבא שלך עושה, עודד?"
"חשמלאי בקיבוץ."
"וואלה, אז אולי תסדר לנו את החשמל בקומונה? איך לא ידעתי שאבא שלך חשמלאי?"
"אני לא יכול סתם להעביר לך קו מתח גבוה, יא דפוק. אפילו במדינה הזאת יש תקנים."
"אוקי, רק צוחק איתך, אל תתעצבן."
"אז מה בקשר ליומולדת?"
"בן כמה הוא בכלל שאת עושה מזה ביג-דיל, מה הוא בן שלוש?"
"הוא בן שלושים - יומולדת עגול!"
"את עובדת עלי!"
"לא, ברצינות!"
"לא תיארתי לי שהוא כזה זקן! מה הוא מבזבז את החיים בקומונה של מטורללים, הוא לא רוצה ללכת לאוניברסיטה? כזה בחור אינטילגנטי, עם כל מני דעות פלצניות"
"אביב הוא בוגר ניסן-נתיב, אל תיראה אותו ככה. הוא שחקן רציני! הוא אפילו היה בטלויזיה כמה פעמים!"
"מה הוא עשה בטלויזיה? איך לא שמעתי עליו?"
"בעיקר דיבובים לתוכניות ילדים מחו"ל. אתה מכיר את בוב-הבנאי?"
"דולי להזכירך, כבר עברתי את גיל שלוש"
"אז מה עם היומולדת!?"
"אולי נארגן טיול?" הצעתי.
"אבל אין לנו רכב! רין עזבה עם הספוטניק שלה! בוקר טוב עודד."
"סו יש לך רעיון?"
"רעיון למה?"
"רעיון ליומהולדת של אביב, איפה היית כל הזמן הזה?"
"אני כותבת ביומן ולא מקשיבה לשטויות שלכם. מה דעתכם שנעשה טיול?"
"נשמע מגניב! לסו תמיד יש את הרעיונות הכי מקוריים!" אמר מאיר בהתלהבות.
"מגניב טיול! גדול! איך לא חשבנו על זה?" הצטרפה גם שירי להילולים.
"מגניב, אבל איך נטייל?" המשיכה דולי להקשות.
מדהים שאני אומר אותו דבר וזה רעיון דבילי אבל מה שסו אומרת - קדוש. אולי אני צריך לשכנע ברעיונות שלי אותה, ואז הכל יזוז כמו שצריך.
"אולי אפשר לארגן אופניים?" הצעתי.
"על מה אתה מדבר?"
"כן, איפה נמצא אופניים?"
"סו?"
"כן, מה אתם רוצים עכשיו? אי-אפשר לכתוב פה בשקט בלי שתפריעו?"
"רק שאלה אחת"
"נו תשאלי, כבר דולי אחת, כבר הוצאת אותי לגמרי מהריכוז."
"אולי יש לך רעיון איך נטייל?"
"אפשר לארגן אופניים."
"רעיון מעולה! סו את הגדולה מכולם! אני מת עליך ועל הרעיונות המבריקים שלך! קוקי!"
"אתה קוקי!"
הם שניהם התחילו בצעקות קוקי מתלהבות וזנקו איש לזרועות רעתו. מתגפפים ומתנשקים ללא מעצורים. שוכחים מכל הדיון ומתעלמים משתיים-עשרה עינים שבוהות בהם במבוכה.
"רעיון מעולה"
רעיון מעולה, איך לא חשבתי על זה לבד, הרהרתי לעצמי בציניות מרירה.
===
לארגן אופניים מסתבר, היה הרבה יותר קל מששיערנו.
אספנו, ושיפצנו חלקי אופניים ישנים, מכל מיני אנשים, שהכרנו, ולבסוף לא רק שהיו לנו אופנים לטיול, אלה היו לנו אופניים באופן קבוע. כלי רכב שהתגלה כיעיל וחסכוני הרבה יותר מהספוטניק זולל הדלק ודורס הכלבים.
יצאנו מוקדם בבוקר לדרכינו.
נוף ציורי. כל-כך הרבה ירק ומים. הגענו לכפר קטן שנראה לקוח מאיזה סרט.
סירות מגדלים שונים, צפו על פני המים, והשתקפותם השתכשכה באדוות הקלילות.
ישבנו, ואכלנו. מביטים בשחפים הצורחים. כל פעם, בוחרים להם קורבן תורן, ועטים עליו, בצריחות, וחבטות כנף. מעניין מה ג`וליה עושה עכשיו, חלף הרהור בליבי. המון זמן שלא חשבתי עליה. בטח לעולם כבר לא אראה אותה שוב. חבל, היא דוקא היתה בחורה מיוחדת. אחת ויחידה. יכולה להוציא אותך מדעתך, עם השטויות ומצבי הרוח שלה, אבל איזה נשמה טובה יש לה, מצפון יותר גדול מכל העולם. בטוחה, שמישהו שם למעלה, בכלל מתעניין, במה שאנחנו עושים פה. אני זוכר, שפעם אחת היא שיקרה, ואחר-כך היא היתה בטוחה, שכל הדברים הרעים שקורים לה ובכלל בעולם, זה בגלל השקר הקטן שלה. מצחיקה כזאתי. הלואי שהיתה מפסיקה לעשן. אני לא סובל סיגריות. מוזר שאף-אחד לא מעשן בקומונה הזאת. לפחות לא סיגריות.
מאיר הלך לדבר עם אחד האנשים. אדם צרוב שנים ושמש. לבסוף חזר כאשר חיוך ענק מרוח בין אוזי הקוף הענקיות שלו, כאילו הוא החתול של עליזה מארץ הפלאות.
"איפה טוויטי, סלבסטר! שפוך תקיא כבר!"
"ארגנתי לנו שייט על הנהר!"
"גדול אתה אחי!"
"איזה כיף!"
"אני אשאר פה"
"למה טניה מה קרה לך?"
"לא מתחשק לי לבוא."
"אל תדאגי! הייתי חודשים בקנו בארצות הברית, אני חותר מנוסה. מה את כבר חוששת. המיים פה חלקים כמו ראי!"
"קודם כל אני לא שוחת כל-כך טוב וחוץ מזה יש לי בחילה על סירות. אין לכם אפילו חגורות הצלה זה לא אחראי לשוט ככה סתם. אולי הסירה הזו רקובה? בכלל אתה לא מכיר את הנהר הזה. אולי יש מפלים? זה לא מקום מסודר כמו בארצות הברית. אתה תמיד כל-כך בטוח בעצמך ומסבך אותנו."
"גם לי לא כל-כך מתחשק לשוט."
"גם לי בעצם לא בא."
"עזוב נשוט פעם אחרת"
"איזה חנטרישיות, אני לא מאמין! עד שהתאמצתי לארגן לכם סירה וככה אתם זורקים הזדמנות של פעם בחיים! מה איתכם עודד ומאיר?"
"בכיף, בואו נשוט, שהבננות ישארו להשתעמם לבד על המזח, מה איתך סו? את לא רוצה להציל את כבוד המין היפה?"
"אני הייתי באה אתכם בכיף, אבל יותר מתאים לי לכתוב ביומן ולהנות מהשקט. תעשו חיים, אבל תזהרו ואל תסתכנו, חבל שתמותו רק בגלל שאין בחורה שתשגיח עליכם!"
"כן אימא!" אמרנו בקריאת זלזול משולשת ויצאנו לדרכנו, לועגים ומזלזלים באזהרות החנוניות שלה. אנחנו בוגרי צבא הגנה לישראל צריכים לפחוד מאיזה נחל עלוב. בדיחה עצובה.
"אבל איך נחזור?" שאלתי לפתע.
"חשבתי שהיית בסיירת? כמה המסע כומתה שלכם? מאה-עשרים קלומטר? מה את הולך לעשות עניין מעשרה עם סירה על הגב? זה פחות ממשקל של אלונקה"
"לא אין בעיה"
"יאללה לדרך"
יצאנו לדרכנו. משיטים בנהר שהלך ונהיה שוצף. מאיר התגלה כשייט מעולה ובניצוחו חתרנו במלא המרץ. איזה אדרנלין! מפלים ואשדות מרהיבים. הכל מכוסה צמחיה סבוכה.
מאיר נווט במומחיות בין הסלעים והמכשולים באופן מעורר הערצה.
לבסוף הגענו למקום בו הנהר מתנקז לאגם רחב ידיים. מים שקטים ורגועים. איזה זולה.
"חבל שאין לנו חכה!"
"באמת, איך לא חשבתי על זה? היינו מביאים דגים, הבנות היו נגנבות"
"אתם רוצים לשחות קצת?"
"יאללה"
קפצנו למיים, שחינו והשתוללנו כמו ילדים, איזה חופש, תענוג חלומי.
ככה שחינו לנו תוך אובדן תחושה של זמן. הסירה נסחפה ואנחנו נסחפנו הרחק מהחוף.
אט, אט השמים התקדרו ורוחות החלו לנשב, אולם לא יחסנו לכך חשיבות.
לפתע התחילו גלים אימתניים.
"אני חושב שכדאי להתחיל לשחות לכיוון הסירה," הצעתי.
"עוד כמה דקות, תן להנות מהגלים, סוף סוף קצת אקשן!"
"יש סחיפה"
"עודד, אל תהיה נקבה!"
"טוב אני מתחיל לצאת זה כבר מסוכן!"
"אוקי, אבל מה עם הסירה?"
"היא כבר נסחפה לחוף, יאללה בואו!"
התחלתי לשחות לכיוון החוף והרגשתי שהסחף אוחז בי. זרם של מערבולת סחרר אותנו ולקח אותנו הרחק מהחוף. בשארית כוחותי הרגשתי אך אני נלחם בו ומצליח לגבור עליו ואז לפתע מאיר אחז בי בהסטריה והתחיל להטביע אותי. שתיתי מים רבים והרגשתי שזהו. עוד רגע זה הסוף. הוא שחה מעלי והשתמש בי כמצוף תחתיו. נאבקתי בו בשארית כוחותי והצלחתי להחלץ צללתי עמוק ויצאתי הרחק ממנו מעבר לזרם הסוחף. ראיתי אותם נאבקים בזרם בשארית כוחם. הבטתי בהם וחשבתי, כיצד אני יכול לעזור להם? זה או אני או הם. אבל אני חייב לעזור להם.
"תרגע! אל תיאבק בזרם, תן לו לקחת אותך רק תחזיק את הראש מעל המים!" קראתי לעברם, אבל הם היו בהסטריה ואולי גם שתו הרבה מים.
חככתי בדעתי אם להכנס ולעזור להם, אבל אז הגיע גל גדול וסחף אותם הרחק לעבר מוט ברזל חלוד שיצא מהמים, אולי מזח ישן. הם נצמדו בשארית כוחם לברזל, כאשר הגלים מכים בגופם. זועקים וקוראים לעזרה.
אמרתי להם לנוח עד יעבור זעם, אבל אני בספק אם שמעו את קולי וגם אם שמעו זה לא חדר להכרתם.
הם המשיכו לאורך מוט הברזל שהיגיע עד לחוף. תלויים עליו כלולינים, כמו זיקיות הולכים על מוט מעל מים סוערים, יותר נכון בתוך מים סוערים.
לבסוף הגיעו לחוף ונפלו מותשים על האבנים. משתעלים ונחנקים שוכבים באפיסת כוחות.
הלכתי לבדוק את מצבם, הם נראו שטופים בדם. המראה המזויע החזיר אותי ברגע לימים קשים, התעשתתי מיד. כאילו מצב מלחמה. התחלתי לבדוק סימני חיים ותגובות כדי לטפל בהם.
"אביב, מאיר אתם בסדר?"
"אל תיגע בי! יא סוציומט מאניק! איך יכולת לעזוב אותנו לטבוע ככה?"
"גם לי היה קשה להחלץ! אתה בסדר? תראה את החתכים!" זה נראה שיטחי ביותר רק הרבה דם אבל שום דבר שמצריך חבישה רצינית או ח"ע.
"יאללה תעוף ממני! ראיתי איך עברת בכזאת קלילות את הגלים, לא ידעתי שאתה כזה שחיין אולימפי, מאיפה אתה יודע לשחות כל-כך טוב? זה מה שעושים בסירת כל הזמן? מה אתם השייטת שאין לכם עבודה רצינית?"
"אני למדתי לשחות בקיבוץ, היו משאירים אותנו לבד בברכה, מי שלא טבע למד לשחות. גם בלילות היינו תמיד מתפלחים, אין הרבה מה לעשות בקיבוץ ובריכה בלילה עם מתנדבות זה תמיד בילוי מקום מועדף, אם אתה מבין למה אני מתכוון. חשבתי שאתה יודע לשחות טוב עם כל הנסיון שייט שלך?"
"אני יודע לשחות בסדר, עשיתי שיעורי שחיה, אבל זה לא הספורט האהוב עלי. ירושלמים וים זה לא כל-כך הולך ביחד"
"ומה עם אביב?"
"אני גם ירושלמי במקור"
"פעם ירושלמי, תמיד ירושלמי, אה יא אחי!"
"שמע עודד!"
"מה?"
"אני מצטער שהטבעתי אותך ככה, זה לא היה בכוונה, אולי לא נספר לבנות את הקטע, אה יא גבר?"
"בסדר, אין בעיה. שכח מזה, העיקר שכולנו בסדר."
"אני אוהב אותך אחי!"
"גם אני אותך גבר!"
"גם אתה בסדר יא מכוער!"
"מי שמדבר על מכוערים, יא גורילה אוכל בננות!"
התחבקנו שלושתינו באהבה, מוזר איך מפגש עם המוות, מקרב בין אנשים.
חזרנו אל הבנות, השמש כבר נטטה לערוב.
"מה לקח לכם כל-כך הרבה זמן? כבר התחלנו לדאוג!"
"איזה סוציומטים, איך השארתם אותנו תקועות כאן יום שלם? חשבנו שזה טיול קומונה, לא טיול בנים, בנות"
"באמת, אתם יכולים להיות כאלה אנוכיים! מה עשיתם שם כל היום?"
"מאיר מה זה השריטות האלה על כל הגוף שלך?"
"אה, זה שום דבר, רק הפטל הזה, הסבך מעל הנחל ממש סבוך, ג`ונגל מהסרטים, בקושי אפשר לעבור, ואיזה מפלים, הפסדתן חוויה של פעם בחיים!"
"יו איזה שריטות, אני שמחה שלא הלכתי, אבל פעם הבאה תתחשבו קצת ועל תחשבו רק על עצמכם."
"טוב יאללה. תחזירו ת`סירה, נאכל משהו ונחזור הביתה, כבר מתחיל להיות מאוחר. אפילו עם נזדרז לא נגיע לפני חצות, ואתם יודעים, שיכול להיות כאן מסוכן בדרכים בלילה"
"מי יכול עלינו? קרביים אנחנו!"
"תפסיקו כבר עם המציואיסטיות הזאת, זה לא מצחיק"
"נראה לי שהיא צודקת מאיר, בוא לא נתגרה בגורל, יותר מדי!"
"אוקי בסדר עודד צודק, בואו נזוז!"
===
התקרבנו לקומונה. עלטה שררה ברחוב, מרחוק הבחנו באור.
"מי שכח נר דולק? איזה מזל שלא נשרף כל הבית! אתם חייבים לגלות קצת יותר אחראיות!"
"זה לא אני" קולם קראו ולהפתעתינו האור כבר.
"שששששששששש" מאיר הוריד אותנו במקום כאילו הוא נמצא באיזה פעולה מאחורי קווי האויב.
הוא הוציא סכין, וסימן למאיר לבוא בעקבותיו.
לאור הירח הבחנתי שמאיר אוחז אקדח קטן בידו. בשביל מה הם מסתובבים עם כאלה כלי נשק?
הבנות נשארו מאחור ואנחנו התקדמנו לעבר הקומונה.
"אתם תכנסו מהדלת ואני אכנס דרך החלון," לחש לנו מאיר.
התקדמתי עם אביב לעבר הדלת, "מאיפה יש לך אקדח?
"זה רק אקדח לתיאטרון, עושה הרבה רעש מפחיד אבל לא הורג. לפעמים צריך להרתיע פורץ או איזה עברין, אז אני מסתובב איתו.
פרצנו לדלת בשאגות קרב. מחפים אחד על השני. לא היה לי כל נשק, כך שהחיפוי שלי היה במבט בלבד ואולי בקרב מגע, אם יתעורר צורך, חבל שנדב לא פה, הוא אלוף בקרב מגע.
"לא לזוז!"
מי שם! ??!"
"מאיר, ראית משהו?!"
"אביב!! עודד!"
"שלום זה רק אני," אני שומע קול מבוהל, מהחשיכה. אי-אפשר לטעות, במבטא המתוק.
"יוליה?!"
