חזרה ליצירות
סיפורים

מקלדת

אדווה רודי | (08/10/2007 17:31) | 105 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
על המקלדת השחורה מודבקות מדבקות נוצצות, סוג של עיגולים שקופים מסודרים בטורים. על המקשים עצמם, יש שרידים של דבק, בעבר הודבקו כאן מדבקות של אותיות. ואני מנסה לגרד את שאריות הדבק, אבל בלי כוונה לוחצת על המקשים ויוצא לי סיפור.
 
היהלומים עושים עיסוי לאצבעות, ואני בכלל לא פה.
 
אני איפשהו בלאס ווגאס, או לוס אנג'לס, או ניו יורק. שכחתי איפה אתה בדיוק נמצא.
מאיפה צצת פתאום, ולאן נעלמת. ראיתי סרט אמריקאי קיטשי, הזלתי דמעה או שתיים ואכלתי פופקורן ביתי. לפתע צילצל הפלאפון. חשבתי, אולי, אני יכולה לחיות כמו בסרט, ושלפתע יופיע אביר חלומותיי, "במקרה". וזה היה רק אחי, ביקש שאשאיר לו מפתח. חזרתי מאוכזבת למחשב, טיפשה שכמוני. החיים זה לא סרט.
 
ואז הופעת. הקסמת אותי.
אמרתי לך שאני לא בנויה לקשר כרגע, ושאני בכלל בדכאון, ושאני מאוהבת, ושאני עייפה.
ואתה אמרת שאפשר להתאהב בי בקלות רבה, שאתה כבר מתחיל להרגיש משהו.
הסברתי לך שזה יסבך את המצב, אמרת שאתה מוכן לקחת את הסיכון.
וכל כך הזכרת לי אותו. ואפילו בשם.
הפעלת את המצלמה, ראיתי טלויזיה קטנטנה ברקע, אמרת שהפרופסור שלך נתן לך אותה.
הצבתי לך תנאי- בשביל להתחתן איתי, אתה צריך להביא משם את הטלויזיה.
אמרת שזה יהיה לא קל, אבל בשבילי- הכל.
 
התרגשתי.
כל כך הרבה רגש וחיבה בארבע שעות הכרות?
ואתה בכלל נמצא הרחק מכאן, מעבר לאוקיינוסים רבים, הרים וגבעות, נופים ואנשים.
החיוך שלך כבש אותי בשניה אחת. כאילו לא צריך יותר מזה.
ואז במיטה נזכרתי שאני בכלל עדיין מאוהבת.
ומאוהבת גם בתחושה של להיות מאוהבת.
אהבה לא נגמרת- אלא מתחלפת?
אני לא יודעת, כל כך לא יודעת.
 
הלב שלי עדיין נמצא בעבר, אבל הראש מנסה למצוא לי חידושים.
וזה הרבה יותר מסובך מהסרטים האמריקאים, יש לנו במאי גדול ודגול מאוד אי שם בעננים.
ואני כבר מתחילה לחשוב, אולי תחזור לארץ? בשבילי?
וגם אם כן, אני לא יכולה להתחתן עכשיו, ואתה בגיל שכבר צריך...
 
אהבה אחת הלכה לה בדיוק בגלל זה,
אז למה הסיפור חוזר על עצמו?
אני צריכה לדבר עם הבמאי... 

תגובות

חזרה ליצירות