"יוליה, את רוצה לבוא איתי למשפחה שלי?"
"מה יש לך כבר משפחה? לא סיפרת לי!"
"הם סידרו לי משפחה מאמצת, מה זה חמודים. איזה אוכל אוטנתי מעולה, אני שם כמעט כל יום."
"לא הבאתי שום דבר בשבילם, לא נעים לי לבוא ככה סתם."
"אל תידאגי, הם מכניסי אורחים, הם לא מצפים ממך להביא כלום. אנשים נפלאים!"
"עודד, אני לא יודעת, אם אני כל כך סומכת עליך, בקטע הזה. אין לך הרבה מושג, בבני-אדם. איך אתה שם, כל יום, ולא מביא להם כלום?"
"תפסיקי לדאוג משטויות, תסמכי עלי, את תתאהבי בהם!
יאללה את באה?"
"בסדר שיהיה."
הלכנו בשבילים המוכרים, לאורך הנהר. סירות מפרש ומשוטים, שיטו לאורכו. הרוח הקלילה, בידרה את שיערה התכול, ושיוותה לה מראה עתידני, אקזוטי. כמו אלה, שהגיעה לתרבות קדומה. "דוקא יפה לך התכלת הזה אחרי שמתרגלים!"
"ברצינות? אתה אוהב?" אמרה ופניה קרנו בחמה.
"מקסים! כאילו נולדת להיות עם שיער כחול. ממש נסיכה!"
"אתה סתם יורד עלי, קרציה אחד!" אמרה והתחילה מכה אותי במשובה.
המשכנו ללכת.
"אז עודד?"
"מה מותק?"
"תגיד, למה עזבת את הארץ ככה פתאום בלי להגיד כלום?"
"איזה לקוח בשליחויות איים עלי לרצוח אותי או משהו. אני לא יודע למה? אולי נשבר משהו בחבילה, שהבאתי, ואולי הוא סתם עצבני על המשרד. אולי הוא בכלל השתמש בנו לשליחויות לא חוקיות. בקיצור, ממילא התכוונתי לסוע לחול, לפני שאני מתחיל ללמוד, לראות קצת את העולם, לפני שאני מתמסד סופית, אז ניצלתי את ההזדמנות, לברוח, עד עבור זעם."
"יכולת לפחות להרים טלפון, או לשלוח מכתב."
"נראה לי שהוא מעורב בפשע מאורגן, או משהו, לא רציתי להסתכן, שיגלה את מקומי, לפי מכתב, או טלפון, ולא רציתי לערב אותך. גם פחדתי שיגיע אליך, ויחקור אותך. תגידי את בטוחה שלא עקבו אחריך?"
"מי צריך לעקוב אחרי יא טמבל? אם אני גיליתי אותך, אז כל אחד יכול. אני לא שרלוק הולמס!"
וואלה צודקת! איך לא חשבתי על זה. אני פה חושב שאני בטוח. מסתתר מהעולם, והבן זונה הזה, אורב לי בפינה. מצד שני, אם הוא כל-כך רוצה, הוא בטח כבר בא. אולי היא בכלל לא סיפרה לו, השרמוטה, כי פחדה מזעמו. לך תדע? אני לא יכול לחיות ככה בפחד. אני אעשה מה שמתאים לי ויהיה מה שיהיה.
"ואיך הגעת לקומונה המוזרה הזאת? אנשים נחמדים, שלא תבין אותי לא נכון, אבל קצת לא מתאים, לאופי האפרורי, והאדיש, שלך להתחבר לכזו חבורה ממ... ממ... צבעונית."
"כאשר הגעתי לשדה תעופה, פגשתי את דולי, והיא סיפרה לי, על הקומונה שלהם, והזמינה אותי לבקר. ואז כאשר איבדתי את החגורה, החלטתי לחפש אותם. חשדתי שאולי יש לה איזה קשר לאובדן החגורה,וגם אם לא, אז שלפחות יהיה לי איפה לשהות, עד שיסדרו לי את הדרכון והכרטיס אשראי. הוא בטח גם כבר מזמן מוכן בבנק..." המשכתי וסיפרתי לה את כל קורותי. על פיג`ויה ורין, על הפעילות בבתי-הספר, על התיאטרון, הצופים והפעילות השכונתית, נזהרתי, לא לפרט את כל חוויותי, עם טניה.
"ומה איתך?"
"אני השתחררתי לא מזמן, ונרשמתי לאוניברסיטה. אני מתחילה ללמוד חינוך מיוחד בספטמבר הבא."
"מה? זה עוד מעט! איך לא סיפרת לי? חשבתי שתשארי איתנו קצת ואולי נטייל יחד במזרח, אחר-כך. רק השתחררת, וכבר את רוצה להקבר שוב, במסגרת לוחצת?"
"עודד, אני צריכה מסגרת, אחרת אני הולכת לאיבוד. אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי, בשטויות. אני מאד אוהבת אותך, אבל אני צריכה תכלית, ומטרה. אני רוצה לעשות משהו, עם החיים שלי, ולא להתעורר בגיל ארבעים, ולגלות שאיחרתי את הרכבת. אני לא יכולה לחכות לנצח להתחיל את חיי!"
"יוליה מתוקה! את רק בת עשרים! אני כבר כמעט בן עשרים וארבע, ואפילו עוד לא התחלתי לחשוב, על כל הדברים האלה. תהני קצת מהנעורים, יש לך זמן!"
המשכנו את הדרך בשתיקה. כל אחד נתון בהרהוריו. הנחל המשיך לזרום ולקח עמו את המתח באויר. הציפורים ציצו, והשמש ליטפה. מעט עננים נראו באופק. כאד עולה מהמערב. לבסוף הגענו אל הבית. מירי ישבה בחוץ כרגיל ושיערה הכסוף נראה מבהיק בשמש.
"הינה זאת מירי, את תמותי עליה. היא מה-זה חמודה. מעניין איזה שם תיתן לך? לי היא קוראת לודל. אל תתרגשי אם לא תביני משהו, אני כבר אתרגם לך."
"הי לודל!"
"שלום מירי. זאת יוליה החברה שלי."
"שלום יוליה," איזה מתוקה, תמיד רציתי בת. אבל מה זה השיער הזה? בחיים לא הייתי נותנת לבת שלי, לעשות כזה דבר מזעזע.
מעניין שיוליה אין לה בעיה להגיד רק עודד זה לודל.
"הי מה נשמע. לודל סיפר לי המון עליכם, אני כל כך שמחה, סופסוף, לפגוש אותך." אמרה, ונתנה לה חיבוק חם. גם היא התחילה עם הלודל הזה? מה יהיה הסוף?
"בואו כנסו, לשבת." אני לא יודעת מה יהיה הסוף. איך אני אוכל להסביר לו. אני חייבת למצוא דרך, אין ברירה. "הנה זה בעלי והילדים, זאת יוליה, חברה של עודד. בעלי עכשיו מחפש עבודה, הוא עובד באיסוף זבל. קצת קשה לקום מוקדם, אבל לפחות יש עבודה. עכשיו כבר אין עבודה. לא צריכים אותו, צריכים צעירים לעבוד, והילדים עוד קטנים לעבוד. קשה אבל מסתדרים." אני לא חושבת שהוא מבין. אולי אדבר עם האימא המאמצת של סו, היא כבר תציע לי מה לעשות.
ישבנו ודיברנו איתם, מירי הגישה אוכל טוב ויוליה מאד התלהבה מהאוטנתיות, והכנסת האורחים. היתה לי תחושה שיוליה מאד מצאה חן בעיניה. החריפות היתה קצת יותר מדי בשביל יוליה, שעדיין לא התרגלה לטעמים. לבסוף סיימנו, ונפרדנו לשלום.
יצאנו מביתם, ופנינו חזרה, בדרכנו. השמיים התקדרו והשמש נעלמה בזמן ששהינו בפנים. נראה היה שסערה מתרגשת ובאה. "אולי נמהר, שלא ניתקע בגשם?"
"לא איכפת לי להרטב קצת."
"אוקי, אבל את יודעת שזה לא גשם כמו בארץ. זה מפלים של מיים."
"כן, כבר הספקתי לראות. חוויה מדהימה!"
"עודד?"
"מה?"
"אתה באמת אוהב אותי?"
במקום תשובה עצרתי, חבקתי ונשקתי אותה ארוכות. כך עמדנו שם ליד הנחל, מתחבקים, ומתנשקים. אוהבים, מחוברים ברגע נצחי. לא חושבים על כלום. לבסוף התישבנו על אבן, והבטנו, לעבר הנחל, השוצף, שהלך, וגעש. רעמים נשמעו מרחוק, והבזקים של אור נראו חוצים את השמיים.
"אולי תחזור איתי לארץ? עכשיו יש לך דרכון. מה אתה מחפש במזרח? למה אתה חי עם אנשים, שאתה חושב שגנבו ממך?"
"אני כבר לא חושב שהם גנבו. חיפשתי לכולם בתיקים, בהזדמנויות שונות. אפילו בתוך המזרונים והכריות. אני מרגיש רגשי אשמה שחשדתי בהם. הם בהחלט מוזרים, אבל לא גנבים. אני בטח, פשוט איבדתי את החגורה איפושהו. את מכירה את הראש שלי."
"מכירה יותר מדי טוב לצערי."
"מה זה אמור להביע?"
"סתם צוחקת. אז מה אתה בעצם עוד עושה פה? בוא איתי. אולי עוד תספיק להרשם לספטמבר ואם לא אז תעבוד קצת בשליחויות, עוד שנה ותחסוך להתחיל בשנה אחר-כך. מה אתה בכלל רוצה ללמוד?"
"מחשבים אולי, זה מה שאהבתי בבית-ספר."
"מקצוע טוב. קצת קשה לי לראות אותך מול המחשב כל היום עם הקוצים שלך."
" אולי מורה, אבל בזה אין כסף."
"כן, מספיק שאני הולכת להיות מורה."
"אבל אני בכלל עוד לא מוכן לחזור. התחלתי פה משהו, שאני רוצה לסיים. יש לי קבוצה בצופים, והתחיבויות. אני מאד נהנה מהחיים פה. זה משהו אחר. הזדמנות של פעם בחיים. פעם אחרונה לחיים שונים. גם להיות קצת ילד בלי יותר מדי אחריות והחלטות הרות גורל וגם לתרום ולעזור לאנשים נזקקים. משהו מחוץ למסלול הקבוע של כולם. קצת לעזור ולתת מעצמך. את בחינוך מיוחד אולי תעזרי לילדים, אני עם המחשבים האלה כבר אהיה כבול במרדף אחר כסף וקידום, עד סוף חיי. אני מרגיש גם צורך וגם חובה לסיים את השנה הזו עד ספטמבר. לא מתאים לי לזרוק את כל מה שבניתי. אחר-כך או שאחליט לחזור, או שאמצא איזה עבודה זמנית, אחסוך קצת כסף, ואטיל עוד איזה שנה, עד שאחזור לארץ. למה שלא תצטרפי אלי?"
"אני לא יודעת. קצת לא נעים לי ככה להתנפל עליכם. אני לא יודעת, אם כולם ישמחו."
"בטח שהם ישמחו. הם משוועים לעזרה. רין עזבה ובהחלט צרכים עזרה. את נהדרת עם ילדים! זה מזה תפור עליך. אפילו יותר מתאים לך מאשר לי, תנסי מה יש לך להפסיד?"
"אני אחשוב על זה. אני לא בדיוק טיפוס של קומונה. אני צריכה את הפרטיות שלי, ואני לא סובלת שאומרים לי מה לעשות. חוץ מזה אני לא כל-כך מסתדרת עם בנות, למרות שהן עושות רושם בסדר, שלא תבין אותי לא נכון."
נפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות ניתח ארצה בעוצמה כואבת. נישטפנו עד לשד עצמותינו, אבל המשכנו ללכת לאיטנו, מתעלמים מהסערה והרוחות העזות.
חבוקים הגענו לבסוף לקומונה ונכנסנו.
בפנים ישבו מאיר, אביב וטניה.
"... לא נוכל להרשות לעצמנו להאכיל עוד בנא .."
קולה של טניה השתתק כאשר נכנסנו.
"שלום אני יוליה, אני לא חושבת שנפגשנו עדיין."
"טניה," טניה ענתה בקרירות. יוליה החזירה את ידה המושטת והוציאה סיגריה.
"אנחנו לא מעשנים בבית," אמרה טניה.
"סליחה, חשבתי שלא אכפת לכם אם יש מאפרה. אני אאשן בחוץ."
"אבל יש סערה."
"לא חשוב עודד"
"אוקי, אני בא איתך."
יצאנו יחד ויוליה אמרה לי בדמעות, "אני לא יודעת למה היא שונאת אותי? מה עשיתי לה? רק נפגשנו. תגיד היה לך איזה קטע איתה!?"
"מה פתאום!? מה קורה לך התחרפנת? אמרתי לך שלא התעסקתי עם אף אחת."
"אוקי, אני מאמינה לך, מצטערת. אבל בטוח שהיא שמה עליך עיין, ראיתי איך היא מסתכלת עליך בעיני העגל שלה. בחורות קולטות דברים כאלה."
"את משוגעת! אין לי מושג מאיפה יש לך את כל הפרנויות האלה!"
שתקנו, רטובים קפואים ומהורהרים. התחיל גם ברד ניתך ארצה. "נו, גמרת כבר את הסיגריה המסריחה הזאת?!"
"כן, זה מספיק. ועודד?"
"מה עכשיו?!"
"החלטתי לא להישאר!"
