פרידה
"עודד אני צריכה לדבר איתך!"
"לא עכשיו סו, זה לא יכול לחכות? את יודעת, שאני רוצה להפרד מיוליה. אני עוזר לה לארוז, ואנחנו נוסעים עוד מעט." התכוונתי לבלות עם יוליה, את היום האחרון שלה בעיר, ולנצל את ההזדמנות, גם לעשות כמה סידורים, ולקחת את הדרכון, והכרטיס-אשראי.
"זה לא יקח הרבה זמן, וזה לא יכול לחכות!"
"אוקי סו, מה את רוצה?"
"האימא המאמצת שלי, אמרה שמירי, התלוננה שאתה בא, לעיתים קרובות מדי."
"מה באמת? יו איך לא נעים לי. אני צריך לדבר איתה ולהתנצל."
"מה פתאום שאתה תתנצל, היא צריכה להתנצל! אני כל-כך נפגעתי בשבילך! לדעתי זה פוגע בכולנו, כזה יחס. אנחנו באים לעזור להם פה, והם מעיזים להתלונן, ועוד מאחורי הגב. אם יש לה בעיה, היא היתה צריכה לפנות אליך ישירות, ולא להתחיל רכילות, בכל העירה. לא הייתי מאמינה עליה, עושה רושם בנאדם, אבל כנראה מכשפה בתחפושת. מעניין איפה היא הסתירה ת'מטאטא שלה. איזה טיפוס נאלח! אני במקומך, הייתי אומרת לה ללכת לעזזאל, ומוצאת לי מישפחה אחרת! אתה רוצה שאני ידבר איתה? אין לי בעיה! אני מתה להכניס לה באבי-אביה, שתלמד איך מתנהגים לחברים שלי! איזה יצורה. יושבת לה שם בחוץ, כל היום. שתמצא לה כבר עבודה! היא ושני המופרעים שלה, והבעל היוסלס, שכל היום רובץ, עם הכרס שלו נשפכת. לא יאמן! חסר להם אוכל? כמעט שאין פה גברים שמנים, ודוקא לה יש היפופוטם. אני לא מאמינה, שהיא מעיזה להתלונן, על עודד המקסים, והחתיך שלי!"
"טוב סו, תרגעי, אני כבר אטפל בזה, אין לך מה לדאוג! אני לא יכול לחשוב על זה עכשיו, אחרי שיוליה תיסע, כבר אחליט מה לעשות."
"תגיד לה ללכת לעזזאל, ולדחוף את ה.."
"די!"
נשמעו צפירות מבחוץ.
"הטקסי כאן, עודד אתה מוכן?"
"יאללה בואי ניסע!"
נסענו העירה. הדרך חלפה ביעף. למרות הטלטולים בדרכים הבלתי אפשריות, כמעט שלא הרגשתי וכבר הגענו העירה. העברנו את הדרך בשיחה, מתחמקים מנושא הפרידה, גם בשיח, וגם במחשבה. דיברנו על כל דבר שעלה בדעתנו, מסיפורי ילדות, ועד יפי הנוף המהמם, ובלבד שלא להזכיר, או להיזכר בתהום הפעורה ביננו. לא לשאול את השאלה המתבקשת. מה הלאה? האם אנחנו עדיין יחד? שומרים אמונים, או כל אחד לדרכו? כיצד יתכן ששנינו כל-כך מאוהבים, אך לא מסוגלים למצוא פשרה? לא מסוגלים למצוא דרך יחד. ''הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו''
הלא נאמר כי האהבה תמצא דרך. האהבה תנצח! ואולי זה הכל בולשיט אחד גדול, ואשליות שמוכרים לנו בסרטים. האהבה היא אנוכית, בדיוק כמו כל רגש אחר. שנינו רוצים את השני על פי דרכנו ולא על פי דרכו של אהובנו. אושרנו ודרכנו במרכז, ואילו השני סובב כלוין. אולי זו אינה אהבה אמיתית? אילו היתה אמיתית, היתה צריכה להיות, אהבה שאינה תלויה בדבר. כמו אהבת אם לבנה. אהבה שרק רוצה את טובתו, של הזולת, ללא כל רגש אנוכי. ללא כל מחשבה על עצמך, רק רצון להעניק, ולעשות טוב, למושא אהבתך. בעצם גם אימי, לא עושה הכל למעני. ואפילו לא למען יואבי שלה. היא אוהבת אותו יותר מכל, זה ברור כשמש, אבל אם לא נוח לה, היא יופי יודעת לסרב גם לו. כל אחד קודם-כל חושב על עצמו! מי שאומר אחרת, משקר, או משלה את עצמו. לעומת זאת, כאשר יוליה מאושרת, אני מאושר. כאשר היא עצובה, אני עצוב, ורוצה לשמח אותה. אולי אני צריך להצטרף אליה לארץ. עכשיו כאשר יש לי דרכון, וכרטיס אשראי, אני חופשי ומשוחרר, זה היה החלום שלי, אז למה לי לחזור לקומונה הזו? אני רק אשאר עוד קצת, לסגור עינינים ואחזור לארץ ליוליה שלי. אבל מה זהו? ככה לוותר? למה שהיא לא תוותר פעם? תמיד אני צריך ללכת אחריה? אם היא באמת אוהבת אותי, כמו שהיא אומרת, אז היא היתה מותרת! אין ברירה, אנחנו צריכים להפרד, כדי להבין אם אנחנו שייכים ביחד. אם נחזור להיות יחד, לאחר הטיול שלי, סימן שנועדנו יחד. אני לא יכול עכשיו לחתום ענינים איתה, אני עדיין לא בשל. לא בשל להפרד ולא בשל להתחתן. איך יכול להיות שהיא כבר מוכנה לכך? היא רק בת עשרים? מה אני חושב על כל זה? הרי החלטתי לא לחשוב! להנות מהרגע, ולהיפרד לשלום. למה כל-כך כואב לי להיפרד."
"עודד?"
"מה?"
"הכל בסדר?"
"כן למה?"
"לא יודעת, אתה כזה שקט, ועצוב פתאום."
"בכלל לא, הנוף הזה פשוט מהמם. דמעות התרגשות. זה עוצר נשימה. אני חי פה כבר המון זמן, ואפילו לא מתחיל להמאס עלי. חבל שאי-אפשר להביא את הארץ לפה!"
"כן זה היה מגניב!"
הלכנו לשגרירות לקחת את הדרכון ולבנק כדי לקחת את כרטיס האשראי. הוצאתי גם כמות של מזומנים, על כל צרה שלא תבוא, והטמנתי אותם, בכל מיני מקומות מסתור על גופי ובציוד, הספיקה לי פעם אחת, החוייה של להשאר מחוסר-כל. עוני מחשל אך מתסכל, מאיפה יצא לי החרוז המפגר הזה? לאחר כל הסידורים, הסתובבנו קצת בעיר. פתאום שמתי לב ליופיה. בביקור הקודם היא נראתה מחניקה ולחה, אולם הפעם, האירה את פניה, במלוא הדרה. מקדשים נוצצים בחמה. נהרות ואגמים זורמים בליבה. להקת ציפורים נודדות, חלפה גבוה בשחקים, מסמנת מעין פרופיל אדם ענק, חד חוטם, בגופה. זוג ברוזים עופפו יחדיו. משחקים. עולים ויורדים, דוחפים, ומגעגעים באושר. לבסוף אחד התעייף, ונחת לשוט באגם, והשני המשיך לעוף אל האופק. האם אי-פעם יפגשו שוב?
לבסוף הגיע מועד הטיסה, ליוויתי את יוליה לדלפק.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא? אתה עוד יכול להתחרט!"
"את בטוחה שאת לא רוצה להשאר? את עוד יכולה להתחרט! אני אפילו אעזוב את הקומונה, ואסע לטייל איתך, אבל לארץ, אני עדיין לא מוכן לחזור. זה הזדמנות חד פעמית בשבילנו, לטייל יחד, ולהכיר אחד את השני, אם אנחנו באמת מתאימים."
יוליה הביטה לתוך עיניי, בעיניה הגדולות. ראיתי כיצד האפור, הירוק והחום, מתערבלים יחדיו בסערה, לכיוון המרכז השחור. עיניה זרחו באורות הניאון, וגבותיה התקשתו בסימן שאלה. ככה התבוננו זה בזו לשניה ניצחית, ואז חזרו הגבות והתישרו לסימן קריאה נחוש.
"אתה תחזור אלי. אני יודעת!"
===
חזרתי לקומונה שקוע בהרהורים. טעמה של הנשיקה, עדין צורב את שפתי. ליבי מתיסר. ממאן לוותר להגיון. לאגו. להשד יודע מה עבר עליי. מה עובר עלי. למה הכל חייב להיות כל-כך מסובך תמיד? למה זה לא יכול פשוט להסתדר באופן מושלם? כל-פעם צרה חדשה, אי-אפשר לנוח ולהנות מזרימת החיים, תמיד לדאוג ולהילחץ ולהתקדם וללמוד ולעשות ילדים ובית ומשפחה ואוטו ונכדים והשד יודע מה!? כל הזמן החלטות הרות גורל. אי-אפשר פשוט לתפוס שלווה ולזרום בכיף. להנות מהדרך. תמיד צריך להגיע לכל מיני פסגות ומטרות. למי אני צריך להוכיח משהו בכלל? לא הצלחתי להרדם כל הלילה, ואז נזכרתי במירי. איך יכולתי להיות כזה דפוק?! מה אני חושב שאני גר בקיבוץ? איזה דביל! אנשים מנומסים ונחמדים מציעים לך בית, ואתה ככה מנצל? אני מלא בושה. איך אני יוצא מהברוך הזה? איזה מותק הסו הזאת, שהיא נעלבת בשבילי, ורוצה להגן עלי כאילו שאני הילד שלה, מצחיקה!
אין לי מושג, איך לצאת מזה, באופן דיפלומטי. אני יכול כמובן לבקש משפחה חדשה, אבל אני אוהב אותם. בעיקר את מירי. ואיזה משפחה, כבר תרצה אותי, אחרי מקרה כזה? בעצם, לא היתי רוצה משפחה כלל, אבל לא הייתי רוצה, להעליב את מירי. אין ברירה, אני חייב לדבר איתה. לתת לה להניח את הקלפים על השולחן. היא, כנראה, לא הרגישה בנוח, ולכן דיברה עם מישהו אחר. הייתי צריך להבין, כאשר סיפרה, שבעלה איבד את עבודתו.
ניזכרתי במחזה של אביב, האביב הזה יותר חכם ממה שחשבתי, יש משהו במה שהוא אומר, זה לא הכל רק בולשיט, וזיוני שכל. המציאות היא הרבה יותר מורכבת מאגדות ילדים. הוא דווקא בחור נחמד, אחרי שמכירים אותו קצת, אולי נחמד זה לא המילה המתאימה לתאר אותו, הוא עדיין צנון, אבל יש לו לב רגיש, ושכל לא חסר, זה בטוח!
ככה התהפכתי במחשבות, כל הלילה, עד הנץ השחר. תחושת בחילה, כמו אחרי לילה לבן בטירונות, אפפה אותי ופני להטו מחום. ערני בעל כורחי, מעודפי אדרנלין, בגוף מותש, ולב פצוע ודואב. לב נטוש, ועזוב. האם, והאהובה בגדו בי באותו יום, ואולי אני בגדתי בהן. אף אחד לא בגד, כל אחד עושה את מה שהוא צריך לעשות. העיקר לא לבגוד בעצמך. להשאר ישר עם עצמך, שתוכל להביט במראה, ולישון בלילה. אומץ!!! אין ברירה!
הלכתי אל מירי.
"שלום לודל תיכנס! הכל בסדר?"
"היי מירי, שמעתי, שהתלוננת, שאני מגיע לעיתים קרובות מדי."
"אני מרגישה כל-כך רע שככה נודע לך? אני לא ידעתי איך להסביר לך שקצת קשה לנו עכשיו מהפרנסה," אוי ואבוי לי, אני מרגישה איום ונורא! איך היא ככה הלכה, ואמרה לכולם? בסך הכל רציתי לשאול אותה מה לעשות. אני דוקא אוהבת את לודל, ולא הייתי רוצה לפגוע בו. איזה חמוד מסכן. כמו ילד. חבל שיוליה עזבה, היא באמת היתה מתוקה.
"זה בסדר, רק תרגישי נוח להגיד לי לא לבוא, אם זה קשה לך. אני לא רציתי להפריע לכם. פשוט אני מאד אוהב לבוא אליכם. אולי אני יכול לתת לכם כסף או לעזור לכם? אני יכול למצוא משפחה אחרת. רק תגידי לי מה את רוצה ואעשה!"
"לא! שלא תעיז! אתה מעליב אותי, אני לא לוקחת נדבות מאף אחד. אנחנו נסתדר. אני מאד מתנצלת ומרגישה מאד רע על מה שקרה. אני יבין אם לא תרצה לראות אותי יותר, אבל ישמח מאד שתמשיך לבוא. רק אולי תבוא פעם בשבוע ולא כל יום, כי באמת תקופה קצת קשה עכשיו."
"אני אשמח להשאר ולבוא מתי שנוח לכם, רק אם תבטיח לי, שתרגישי נוח, להגיד לי את האמת."
"אני מבטיחה, ורוצה שתמשיך לבוא, בימי שבת לארוחת ערב," היא קמה וחיבקה אותי, חיבוק אימהי ארוך. ידעתי שזה כבר לא יהיה אותו דבר. אף פעם לא ארגיש כאן, חופשי כמו פעם, אבל לפחות מצאנו פשרה, שנוכל להמשיך יחד.
