הילדה במנזר
הילדה הייתה בת ארבע ותשעה חדשים
כך זכרה בוודאות שאמרו לה
לפני כמה ימים
שיהיה לה יום הולדת חמש
בעוד שלושה חדשים.
לא היו לילדה לא אחים משלה,
ורק חברה אחת לה הייתה
אותה אהבה כאילו
אחותה-מבשרה.
שעות פיטפטו השתיים
ושיחקו
לפעמים עד לשעות
בין הערביים
והרשו אז האמהות –
שתישנה זו אצל זאת.
היה זה בכפר בינוני בגדלו
על גבול הולנד ובלגיה,
כאשר שפת הדיבור פלאמית
והעיר הקרובה אליהם
הלוא היא אנטוורפן
בה קהילה יהודית גדולה.
בכפר –כמעט ולא גרו יהודים
ושתי המשפחות היהודיות-
שבנותיהן שיחקו יחדיו
היו גם הן מיודדות.
היו עוד כמניין משפחות יהודיות
בכפר זה,וחנות שהביאה
מידי שבוע מעט דברי מזון
כשרים,וכן אטליז כשר קטן היה
למעונינים .
התקופה הייתה
מלחמת העולם השניה.
השנה הייתה - 1942
ופחות יהודים נראו ברחוב.
היו כאילו שמפאת הסכנה,
עזבו מזמן לצרפת-כיוון דרומה-
לספרד ומשם לפורטוגל...
אחרים
אולי הסתתרו מאימת הגרמנים
אצל איכרים, אם התמזל מזלם
כי שם בעיית מזון לא הייתה
חמורה כמו במקומות
שלאט לאט אצלם
הסחורה נגמרה...
שמועות כבר מזמן התפשטו
כי מסוכן –כי אין לדעת אם יהיו
טרנספורטים,או לחלופין הלשנות.
היה אביב,מזג אוויר נח יחסית
ולא הייתה בעיה לעבור את הגבול
לארצות פחות מסוכנות.
אך כל זאת –לא ידעו
הילדות הקטנות-
כי אף אחד לא אמר להן דבר...
רק את המילה "מלחמה" שמעו
ולדעת מהי-לא ידעו...
הילדה ,
חלמה לה על יום הולדתה הקרב
אך אמא חזרה ואמרה לילדה
לא לרקום חלומות
כי אין קשה כשנה הזאת...
לא ידעה הילדה למה התכוונה אמה
אך חשה כי יש בכפר ובבית
אי שקט ומין דאגה.
שאלה היא את אמא, מהי מלחמה
והרגיעה אמה- בלטפה את ראשה
ללא הסבר- ללא מילה...
והילדה שתקה.
ודיברה עם חברתה
על המילה ה"מפחידה"
וחברתה אמרה שאחיה ואחותה
הגדולים ,עזבו את הבית
לפני ימים מספר –מ"כאן"
ואין היא יודעת למה –ולאן
היא חושבת" שהמלחמה
היא היא הסיבה".
שוב שאלה הילדה את אמא ,וסיפרה
מה שחברתה אמרה,
ואז אמא פרצה בבכי נורא !
לא הבינה הילדה איך אמא בוכה
בטח קרה דבר נורא!
עבשיו הייתה כבר מודאגת ממש
שאמא בוכה זה דבר "חדש".
וחיפשה מקור הסבר –שונה
עד ששאלתה החוזרת תיענה.
אבא עבד בימים ההם מחוץ לכפר
שוחט יהודי היה ומוהל
בכפר לא הייתה -פרנסה
ובעיר שבה עבד שנים רבות
לא נזקקו לו עוד
באילו הנסיבות
של שוחט ומוהל –לעם ישראל!
לכן נסע לתקופה מה –
לבריסל עיר הבירה, בבלגיה
שם הייתה קהילה יותר גדולה.
לנסות מזלו-בפרנסה.
אך למעשה,ידע גם ידע
מה שכבר ידעו הרוב
שעצם השהייה בארץ הכבושה,
מסוכנת למשפחתו ,וחבריו
וחיפשו דרך וניירות
הוא –ואבי חברתה של הילדה
שמסתבר,שפתאום
גם הוא נסע
למלט נפשם מהרעה!
הכוונה הייתה להגיע
לספרד,ומשם לפורטוגל
שתי המשפחות עם הילדות
להצילם ממר גורל.
אך נתפסו בהלשנה
ונמסרו למשטרה,
והצליחו להעביר ידיעה
לכפר –להסתיר את הילדות
לנסות
ולהימלט אם יש כוחות
כל זאת-עד יעבור רעה
אם ירצה אלוקים במהירה!
האמהות-דיברו ביניהן
רקמו תכניות
לא דיברו עם הבנות
רק האישה השניה
את הילדים הגדולים "שלחה"
באנייה שהייתה מוכנה
לקחת ילדים מגיל שש לבריטניה.
ועדיין לא סיפרו כלום לילדות
כי לא ידעו
איך עושים את זאת.
לילדה קראו ברטה
אך כלם קראו לה ברטי
ולחברתה ליס ובשם חיבה ליסי.
למחרת-הלכה ברטי
בדרכה עם אמה לקניה
ובדרך פגשו במקרה אישה
נראה ,לאחר מכן,שזה לא היה במקרה,
ושאמא בכלל ידעה - מי היא האישה.
אמא נישקה את הילדה,
ואמרה לה:
"לכי עם האישה ,היא תשמור עליך
עד אחרי המלחמה,אל תפחדי,
אבא ואני ניקח
אותך עוד כמה זמן."
כבר אמרתי לכם שזו הייתי
אני?!
נתנה אמא לאישה תיק קטן, שבתוכו
היו בוודאי בגדים
(לא ידעתי אז שגם מסמכים)
והסתובבה מבלי להסתכל אלי שנית..
כל כך נבהלתי
עד כי נאלמתי
ולא שאלתי את אמא
מילה ,ונתתי לה ללכת !
גם לא ברחתי- רק הלכתי עם האישה
ושאלתי אחרי כמה דקות: "לאן הולכים?"
האישה הייתה זעופה ,
מבוגרת מאמא בהרבה
ולא ענתה.
הלכנו עוד זמן מה, והרגשתי רעב.
רציתי גם ללכת לשירותים,
אבל פחדתי לשאול אותה עוד
דברים...
כשהגענו סופסוף, זה היה אזור
שלא ראיתי אף פעם קודם לכן
אך הבית אותו פתחו כשצלצלה
היה נעים.היה אמנם חשוך,
אך לא מנעו ממני
ללכת לשירותים,
ולאחר מכן נתנו לי
שתי פרוסות לחם
עם גבינה ,
כמו בבית, וכוס חלב,
הייתי שבעה.
רציתי שידברו אלי
אך הן דיברו ביניהן
ולא הבנתי אותן בכלל.
אמרו לי ללכת לישון והראו לי
חדר עם מיטה ,
ואז רק פרצתי בבכי נורא.
"למה את בוכה?"
אחת הנשים שאלה אותי?
"מחר ניסע הלאה- ותשכחי
אחת שתיים את אמא !!!
עכשיו בכיתי עוד יותר
אך היא לא התייחסה עוד
ואני התחלתי לרעוד מאד!
לא ישנתי בלילה
–נשארתי ערה
ידעתי שזה מה שאמרה האישה
יקרה-ונלך למקום אחר
רחוק מאמא-היא לא תוותר!
אני רציתי לברוח
אך לא ידעתי כיצד
ולא היה לי הכוח
ונשארתי ממוסמרת מפחד
מחכה לגורלי-ללא יעד
והנה בבקר אחת נכנסת
מראה לי בסימן ביד
ללבוש את בגדי
ואני עם מראה מפוחד-
היה לי חשד-שמייד אותי תכה
לפי המבט!
אך רחצתי פני ושני-
כפי שהורגלתי גם בביתי!
אכלנו משהו בחטף,
ולא היכתה- רק זירזה,
ולדרך יצאנו .
אחרי מה שנראה לי " המון"
הליכה
התעייפתי
ושוב התחלתי לבכות מרה.
הראשונה נתנה לי מייד
סטירה,ואמרה לי:"שקט,
מלחמה"!
זה בלבל אותי מאוד.
זו אותה מילה שאמא ואבא
בה השתמשו! ולא הסבירו!
הלכנו עוד קמעא-שתקתי
מרב הלם,לאחר הסטירה,
והנה בנין ענק לפני, עם שער גדול
שנפתח מיידית,כאילו מישהו
חיכה לנו בשעה היעודה-
והוכנסנו.
מאותה דקה לא ראיתי עוד
את הנשים-רק הייתה
שם ,מסתבר,נזירה.
זה היה מנזר-כך ספרו
אחרי שנים, בהם לא דיברו!!!
הילדה,חייה ניצלו מכל סכנה
אך נהפכה על ידי נזירות קשיחות
עוזרת נזירות –לשפחה!
במשך כל שנות ילדותה!
בת חמש הייתה-
לדבר לא הרשו לה!
צעקו עליה כי שנאוה
כי הייתה יהודייה...
הפכוה נוצרייה ע"י הטבלתה
ולא האמינו בעצמם
שזה "תפס" כדת חדשה.
הם קראו לה:" יהודיה קטנה"
והכוה,לעיתים קרובות-
כשבכתה.היא עשתה עבודות ניקיון
על הברכיים,כי זה נהוג היה
וברכיה הקטנות הפכו אדומות
ואחר כך קשות וכואבות
ואפילו מדממות!
עברה המלחמה-והעבירו
אותה למנזר בצרפת
כדי שהיהודים לא ימצאו אותה
אם נותר,שריד למשפחתה!
ואכן העיתונים חיפשו ילדים
במודעות שונות ורבות
וגם שמה הופיע
והילדה הועברה למנזר אחר בצרפת.
בגיל שמונה עשרה- אמרו לה
שהיא יכולה ללכת
אך לא סיפרו לה על יהדותה
והייתה מסתובבת ב"חוץ"
בלי לדעת איך נראה העולם-
רק נם גדול קרה
נזירה אחת מהמנזר הראשון שמרה
את מסמכיה ועקבה אחריה
כל השנים-כי האמינה בצדק ההומאני
והאלוהי-וידעה שמגיע לנערה הצעירה
להחליט על גורלה!
היא פגשה אותה ונתנה לה את
תיק המסמכים ודיברה איתה
ארוכות על השנים הראשונות
של המנזר הראשון,לשם נזרקה...
הילדה בכאב רב נזכרה
בדברים,אותם בקשיים
רבים הדחיקה
איך היא וחברתה
שמעו על "מלחמה"
איך אמא "שלחה" אותה
עם אישה "שפגשה" מביתה
להצילה...איך היא פחדה!!!
כל זה כאילו שכחה...
עכשיו כשזכרה שמעה
שמשפחתה נרצחה
לפי העיתונות-ידעה הנזירה.
