זהו אפילוג מתוך רומאן שאני רושמת
הוא ישב בשדות כמו כל ערב, מרגיש רוח ערבית קרירה, מקשיב לסביבה, ומדבר רק איתה הוא לא שומע כלום חוץ מצמחים מתנענעים מהרוח, מהציפורים שעפות בשמיי הערביים, את קולות גלי הים מרחוק. הוא המשיך לכתוב את המכתב הארוך. מכתבים הם כל חייו, כתב כמעט לכל: לעולם, לצמחים, לשמש, לחיות גם כן. הוא החליט לכתוב למען כולם היום, והוא ישב וכתב לפני שהשמש תשקע במערב.
פתאום שמע את דלת הבית נפתחת, אביו יצא החוצה, לרגע חשב שיבוא אליו אך אביו בא אך ורק לקחת משהו מהחצר ונכנס חזרה לבית. הוא נאנח, שמח שלא הפריעו לו, הוא לא אהב שהפריעו לו בשעות שלו, וזאת בדרך כלל השעה הזאת, זאת השעה היחידה ביום שהוא באמת חושב אך ורק על מה שהוא רוצה, או לפחות מפנטז על מה שהוא רוצה.
הוא הסתכל אל האופק, חש כי העולם הגדול קורא לו לבוא אליו ולראות אותו, הוא שמע אותו כל יום, אבל הוא ידע שהעולם לא הוא זה שמדבר אליו, זהו כוח הרצון שלו, הוא לא ראה הרבה בחיי, הוא היה בבית ובשדות, אולי מידי פעם בים, הוא רצה לראות מעבר לזה, הוא היה מרוחק מכל אמצעי תקשורת שיכול היה להראות לו את העולם החיצוני, כל מה שהיה לו, אלו הספרים. ורק הדמיון המפותח שלו היה יכול להראות לו את העולם.
הוא שמע את הדלת נפתחת שנית, שומע את אימו קוראת לו להיכנס וכי כבר מאוחר מידי, הוא הסתכל על השעון שלו וראה כי כבר עברה שעה, הוא התאכזב מזה שהזמן לא נעצר, מחר המורה שלו יגיע ללמד אותו עוד פעם את אותם דברים שבכלל לא רצה ללמוד. הוא לומד בבית ולא בבית ספר, מוזר לא? לא פעם ולא פעמיים הוא שאל את אימו למה הוא לא הולך לבית ספר כמו שאר הילדים, וכל מה שאימו אמרה שהוא לא כמו שאר הילדים, שהוא מיוחד. עם הזמן הוא חשב שהוא יותר מוזר מאשר מיוחד.
הא קם על רגליו, והתחיל לצעוד לעבר הבית, אך לפתע שמע זעקה שבאה מכיוון העצים, הוא שמע עוד זעקה, הוא לא ידע בדיוק מה הוא עושה אבל הוא הסתובב ורץ לכיוון העצים. הוא שומע את הזעקות בדרך לעצים, והוא חיפש את כיוונם. הוא ידע שזאת צרחה של אישה, זה לא היה קשה לזהות. הוא התקרב לעצים והסתכל מסביב, חיפש עוד רמז להימצאותה של האישה שזקוקה לעזרה.
הוא הסתובב לאחור וראה את האישה מחייכת אליו, לרגע התבלבל, האישה הזאת לא צרחה לעזרה מקודם? חשב לעצמו, וכנראה היה שהאישה לא הייתה צריכה עזרה, הוא הסתובב וראה גבר מאיים עומד מאחוריו וגם הוא מחייך, לרגע נזכר כי עבר על חוקיי הבית שאסור לו ללכת לשום מקום בלי להודיע ועכשיו הוא הרגיש שמשהו לא בסדר. הוא רצה לברוח אך האיש תפס אותו במרפקו, משך אותו, האישה קשרה את עיניו, ואת שפתיו. הוא הרגיש שמרימים אותו, והוא רצה מאוד לראות לאן לוקחים אותו.
בזמן שהוא ישב, במקום לא ידוע לו, הוא שמע את האיש והאישה מדברים.
"אתה קולט, 15 אלף דולר לחטיפה כזאת קלה" אמרה האישה והשמחה בקולה נשמעה בבירור.
"אני לא מבין למה שמישהו ישלם סכום כזה כדי לחטוף ילד בן 11?" אמר האיש במלוא הרצינות.
"את מי זה מעניין?" אמרה האישה בזלזול "ניקח את הילד לשדה תעופה, השגנו את דרכון שלו, ואת כל הדברים שהאדון הזה צריך, ניתן אותו לאיש שמחכה לנו בשדה תעופה וזהו" עדיין השמחה בקולה נשמעה.
"אני מנסה להבין מה כל כך מיוחד בילד הזה, שחוטפים אותו, או שמסתירים אותו בבית 10 שנים כדי שאחרים לא ייקחו אותו, הוא יתום, הוא לבד בעולם, למי אכפת מילד קטן ובודד ואולי מפונק".
"אני לא מבינה למה אתה חושב על מניעי הלקוח, הרי אתה יודע שלא כדאי לעשות זאת, אני לא רוצה שתהפוך לי עכשיו לרכיכה, אחרת כל העסק שלנו ילך לעזאזל" אמרה האישה בכעס.
"אני לא רכיכה" אמר האיש בנימה מתגוננת.
הוא ישב עם עיניו מכוסות, הוא רצה לצרוח אך שום קול לא נשמע מגרונו, הוא רצה את אימו, למרות כל הגאווה שלו להיות גבר כמו שאביו הסביר לו, אך זה לא היה אביו, זאת לא אימו אלו היו אנשים שחטפו אותו בילדותו, הוא יתום ועכשיו חוטפים אותו שנית ואלוהים יודע לאן. הוא פחד כל כך, הוא ניסה להיות כמו גיבורי-על שקרא עליהם כל כך הרבה, אך משום מה הוא לא הצליח להתגבר על הפחד שלו, הוא רצה מישהו שיגיד לו שהכול בסדר, אך הוא הבין שלא יהיה מישהו כזה, בנחישות החליט שהוא רוצה להיות אמיץ וכך הוא יהיה, רק כל הכעס שבתוכו תרם לו לכך, זאת ההחלטה היחידה שלו לעתיד.
כל הזכויות שמורות לטל תורג'מן
