המבוך
סיפורים בהזמנה אישית
אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד. אפילו באלף מקומות. אפילו רק במקום אחד, לשבריר שניה.
אבל זה לא תמיד היה כך...
==
"אמא אני רוצה ללכת למבוך! היום שבת, ואבא הבטיח, לקחת אותי בשבת."
"צבי, חמודי, אבא נאלץ לעבוד היום ברפת. תורן השבת, לא יכול היה לעבוד היום, ואבא הסכים להתחלף איתו. שבוע הבא, הוא יהיה פנוי, ויוכל לקחת אותך."
"אבל הוא הבטיח השבת! בכלל לא בטוח שעוד יהיה מבוך בשבת הבאה, וגם אם כן, בטח כבר לא יהיה מטמון, מישהו כבר ימצא אותו, ואת כל הרמזים. מה זה שווה בלי האתגר? בלי לחפש את הרמזים במבוך? זה יהיה, סתם ללכת לאיבוד, בתוך שדה של תירס. זה לא פייר! הוא הבטיח לקחת אותי! ולמה את לא יכולה לקחת אותי?"
"אני מאד עייפה עכשיו, צביקושי, אני לא מסוגלת, לרוץ אחריך, במבוך של תירס, בחום הזה."
"את כל הזמן עייפה, אימא! פעם הינו עושים דברים יחד. היה כיף! עכשיו את כל הזמן עיפה, במיטה. למה אמהות אחרות, עושות כיף, עם הילדים שלהם? יש אימהות שאפילו מתנדבות, ועוזרות בבית-ספר, ורק אימא שלי, כל הזמן עיפה במיטה. אפשר לחשוב, שאת בת שישים. את דוקא אחת האימהות, היותר צעירות, בכיתה שלנו. את בסך הכל בת שלושים ושש!"
"צביקי, אני צריכה לנוח, אני הכי אוהבת אותך בעולם אתה יודע את זה!" איך אני מסבירה לילד בן אחת-עשרה?
מרתה רכנה אל בנה וחיבקה אותו בחוזקה, וניסתה לנשקו. צבי חמק ממנה, "אני כבר לא תינוק, ואני שונא נשיקות, ואני שונא אותך! זה לא פייר! אני הולך לבד למבוך! אני בכלל לא רוצה שתבואי איתי! את יודעת, איזה פדיחה זה, בשביל בן שתים-עשרה, שאימא שלו מלווה אותו? אני שונא אותך, ולא רוצה, לראות אותך יותר, אף-פעם! עדיף כבר, שלא היתה לי אימא, היה לי יותר חופש, לעשות, מה שאני רוצה!"
"בבקשה אל תלך לבד! אני נורא אדאג לך! יש המון בדואים בסביבה ורבים מהם פושעים. הם סוחרי סמים, וגנבים. מי יודע, אולי אפילו רוצחים?! הם בטוח נוהגים כמו משוגעים. אני פוחדת, שתהיה לבד, בשדה התירס. זה מחוץ לגדר, של הקיבוץ. אתה רק בן אחת עשרה!" הדמעות חונקות אותי. להחזיק חזק! שהוא לא יראה, שאימא שלו נשברת, זה יהרוס אותו! זה יגמור לו את הבטחון העצמי, המעורער ממילא שלו. למה הוא לא יצא חזק, וגדול כמו בעלי? הוא היה חיב לצאת שברירי, ורגיש כמוני? הכי נמוך בכיתה, וכולם יורדים עליו כל הזמן, אני כל הזמן מנסה, לשמור עליו, וזה רק עושה את מצבו, גרוע יותר. אין ברירה, אני חיבת להרפות, הוא ישרוד, הוא חייב לשרוד, אלוהים ישמור עליו, אוצר שלי. כל-כך יפה, ומוכשר, נשמה של משורר. ציפור שיר. אבל בחברה הנוראה הזו, שכולם יצוקים, לפי אותה תבנית שרירית, ושזופה, הוא נראה גלותי, ואחר. ואיזה שם נתתי לו, מה חשבתי לעצמי, שקראתי לו, על שם אבי זכרונו לברכה. אני מתגעגעת אליך, אבא יקר, אתה תשמור עליו, ותכוון אותו, אני יודעת שאתה משגיח עלי, ועכשיו תצטרך להשגיח, גם עליו!
"אני כבר הייתי בן שתים עשרה, בראש השנה, לפי התאריך העברי, וגם לפי הלועזי, זה בעוד שבוע. בגיל שתים עשרה, כבר אפשר להיות, מחוץ לגדר המשק, לבד. יש לי הרבה חברים ש," אופס כמעט הסגרתי אותם.
"הרבה חברים שמה?"
"לא, שום דבר!" אני הפראיר היחידי בכיתה, שבכלל עוד שואל את ההורים שלו. אני פשוט צריך ללכת לבד, ולא לשים עליהם.
"למה שלא תלך עם זיוה?"
"אני לא רוצה ללכת עם אחותי הגדולה, מה אני תינוק? וחוץ מזה, היא לא רוצה ללכת, היא אומרת שזה בשביל תינוקות, ואני לא רוצה טובות ממנה, היא מכשפה! אחר-כך אצטרך, לשלם על כך, עד סוף חיי. חוץ מזה את יודעת, שהיא תלך עם החברים שלה, אז את יכולה פשוט, לתת לי ללכת לבדי, וזהו! וחוץ מזה חצי קיבוץ, יהיה שם בשדה, מחפשים רמזים למטמון, אז אין לך מה לדאוג, הבדואים לא יתקרבו אפילו, ואני מכיר את הסביבה, כמו את כף ידי, אבא תמיד לוקח אותי, לטיולים בשדות!"
"אוקי צבי, אני מרשה לך." אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אין ברירה, בקרוב הוא יצטרך להיות עצמאי. הרבה יותר מוקדם, ממה שחשבתי. אבל בתנאי שתיקח אתך טלפון נייד, ותהיה בהאזנה. תשים לב, ותענה כל פעם, שאני מתקשרת. אחרת אני אדאג, ואצטרך לשלוח את אבא, לחפש אותך."
"בסדר אימא, אין בעיה מבטיח! תביאי ת`נייד ביי!" גאוה גדולה ושימחה אין קץ, מילאה את ליבי. אני מספיק גדול, ללכת בעצמי, מחוץ לשערי הקיבוץ לבד. עצמאי, בלי אימא שלי כל הזמן. איזה אימא נהדרת יש לי, אני אוהב אותה, חייב לרוץ מהר לפני שהיא תתחרט.
"מה עם נשי.." הוא כבר ברח. כל-כך מהר! איך אני יכולה להסביר לו? הוא כל כך קטן ורגיש וטהור. עיניו כמו שתי בריכות, צלולות וזכות. כחול כל-כך עמוק, כמו עיניו של אבי היקר. איזה לב, טהור, וטוב, יש לו. העולם כל-כך בר-מזל, שהוא נמצא בו. היתה משמעות לחיי הקצרים. הבאתי טוב אינסופי לעולם. או לפחות, הטוב הזה, בא לעולם, דרכי. איזה סיפוק, אבל דאגה אינסופית. הדאגה אוכלת את ליבי. איך הוא יסתדר בלעדי?
הגעתי לשדה התירס בריצה. קצר נשימה. כמעט מתעלף. איך שכחתי את המשאף? האסטמה הזאת הורגת אותי! אלרגי לכל דבר במדבר הזה. לקש, ולאבק, לפריחה, ולהשד יודע מה. עכשיו לא מספיק, שאני צריך את המשאף הזה, הם גם, התחילו להזריק לי חיסונים, ולעשות לי כל מיני דיאטות טבעוניות. לא מספיק, שהאוכל של הקיבוץ חרא, אני צריך לאכול את האוכל של הדיאטה. לא פלא שאני הכי קטן בכיתה. אחותי הקטנה, כבר יותר גבוהה ממני, איזה השפלה!
חייב לשבת רגע לנשום, אבל אני רוצה למצוא את המטמון, אין ברירה, צריך להמשיך, גם בלי אויר.
נכנסתי לשדה התירס. התירסים התנשאו, הרחק מעל לראשי. כמו יער מכושף. הסבך כל-כך צפוף שממש נעים, וקריר בתוך השדה. אפשר היה לחוש את הסתיו, מתוך הטל המתנוצץ, על העלים הירוקים. הרוח הקלילה השיבה את רוחי, והרגשת התעלות, עטפה אותי באושר, וחופש אינסופי.
בהתחלה היתה לי תחושה, שאני סובב במעגלים, אולם מהר מאד, התאפסתי על הכיוונים. באמצאות כיוון השמש, ומגדל המיים, שנראה בפינה הרחוקה, יכולתי פחות או יותר להתקדם בסריקה. יכולתי לשמוע, לפעמים, קולות של עוד ילדים, או חברים מחפשים בשדה, אבל לא ראיתי אף אחד. הרגשתי לבדי. תחושה נהדרת, עבור מי, שכל חייב, הוא אחד משלושה-עשר אחים, לא ביולוגים, בני אותו הגיל. תמיד ביחד. תמיד בקבוצה. אפילו מתקלחים יחד. רק בשירותים קצת פרטיות. המטפלת תמיד התלוננה שאני מבלה שם שעות, ויהיה לי בסוף טחורים. מה זה טחורים? אני מעדיף לא לדעת! תמיד בין במסגרת הכיתה-הקבוצה, לבין מסגרת המשפחה. בשתי המסגרות, חנוק, ולחוץ. לא מצליח להיות אפילו בינוני. שלא לדבר על להתבלט, ולהצליח במשהו. חוץ ממוזיקה בעצם. היחיד מהבנים, שיש לו מספיק כשרון מוזיקלי, כדי שהקיבוץ יאשר לו, לבחור כלי נגינה. איזה מסכנים האחרים. כולם רצו לנגן, ורק לי נתנו לבחור לנגן במה שאני רוצה. האחרים נאלצו להסתפק בחלילית, או מנדולינה למוכשרים יותר. אני כל-כך אוהב את הקלרניט שלי, אבל שונא ללמוד תווים. האמת שבהתחלה, רציתי ללמוד סקסופון, אבל הם אמרו, שצריך להתחיל, מקלרניט, בטח נשאר להם איזה קלרניט ישן, לקמצנים האלה.
ככה המשכתי, בסיבובים, והרהורים, מאושר בשדה, לבדי. חפשי. לפתע, כאילו אלוהים הנחה את רגלי וידי, התחלתי למצוא רמזים. כמו בחוש שישי ידעתי, את הכיוון, ובדיוק להיכן, עלי ללכת. ראיתי את עקבות, מטמיני הרמזים, בברור בשדה. זיהיתי כל עלה מקופף, וכל אדמה תחוחה. חפרתי ומצאתי קופסאות, ומעטפות, בזו אחר זו, וקיבצתי אותם לפתרון כתב החידה: "המטמון הנפלא, הפעם נמצא, בבריכה ידועה, בפינה רחוקה, שרצפתה מכוסה ב..." מילה חסרה. עוד מילה אחת, ואפתור את כתב החידה כולו. לא יאמן. מעולם לא זכינו במטמון. אפילו בשנים, שכולנו יחד הלכנו, אימא, אבא, זיוה, אני וציונה הקטנה, טוב היא לא ממש עוזרת רק מפריעה וצריך לרדוף אחריה. תמיד זוכה אחת מהחמולות, מרובות הילדים של הקיבוץ. תמיד אותן חמולות שמחזיקות את הקיבוץ בביצים, ומחליטות על הכל, הם גם זוכים במטמונים. בטוח יש להם קשרים עם המארגנים. אבל הפעם לבדי, אני מוצא את הכל! אימא תהיה, מזה גאה בי! אני גדול!
אולי כבר אלך לחפש את המטמון? כמה בריכות כבר יש בקיבוץ? בריכת שחיה, בריכת מקורות, בריכת ביוב. מממ בעצם יש די הרבה, והן מרוחקות. אולי עדיף לדעת איזה מהן בביטחון לפני שאלך, כדי שאוכל לחפש שם באופן יסודי, בלי לחשוב, שזה בבריכה אחרת. אולי אמצא פה כמה שותפים וכל אחד יבדוק בריכה אחרת? לא אני רוצה למצוא לבד, בלי שותפים, לעשות משהו בעצמי. הינה הסימנים מראים לי, שזה ממש קרוב. בטח רק צריך לחפור כאן, מה זה אני שומע קולות. צריך לשכב בשקט, שלא ישמעו אותי, ויגלו את המקום, אני צריך למצוא את סוף החידה. שששש.
"שלום רבקה, מה נשמע במרפאה? יש איזה רכילות? מי בהריון? משהו חדש?"
"ששש נעמי, אי-אפשר לרכל פה בשדה, חצי קיבוץ מסתובב כאן, את יודעת, שכל המידע מהמרפאה, חסוי."
"תפסיקי שקט כאן לגמרי, אין אף אחד. בטח כבר מצאו את כל הרמזים, נראה לי שאנשים מתחילים להתיאש. רק תזרקי לי איזה פרור."
"את יודעת על מרתה?"
"לא מה קרה לה?"
"יש לה לוקמיה למיסכנה!"
"אויויוי, מסכנים הילדים. מה יעשה שמואל החתיך? אין מה לדאוג לו, כולן כבר תטפלנה בו! אבל מסכנים הילדים. בעיקר, צבי, כל-כך רגיש ושברירי. מה הוא יעשה בלעדיה?"
הקולות התרחקו וגועו. המום, לא יכולתי להאמין, למשמע אוזני. הנייד, נזכרתי. אני חייב להתקשר, לשאול את אימא, מה הן אמרו. לא יכול להיות שהיא חולה, ולא סיפרה לי! אבל היא באמת כל-כך חלשה, ועיפה כל הזמן. אני זוכר שכאשר היא היתה בהריון, עם ציונה, היא גם לא סיפרה לי, וענת מהכיתה גילתה לי, שאימא שלי לא סתם השמינה. איזה השפלה זאת היתה, להפסיד בהתערבות אם אימא שלך בהריון!
היא מתיחסת אלי כמו לתינוק. אני יהרוג אותה! אני חייב להתקשר אליה, ולצעוק עליה! לצרוח עליה! אבל אולי זה בכלל טעות?
אין עוד מרתה בקיבוץ! והן גם אמרו את השם שלי!
אבל מה אם היא תמות?
מה אם היא באמת חולה קשה?
אני צריך להיות נחמד אליה.
איפה הטלפון?
איפה שמתי אותו?
בטח נפל לי מהכיס איפושהו! איך אמצא עכשיו את הטלפון, בכל השדה הזה? אין סיכוי! אני אבוד!
ישבתי על מקומי, ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי.
בכיתי על אימא.
בכיתי על הטלפון.
בכיתי על זה שאני עלוב וקטן.
בכיתי על הכל.
בכיתי עד שנגמרו לי הדמעות.
הרגשתי בידיי את האדמה התחוחה, וחפרתי באצבעותי.
מה זה? אולי הטלפון?
משהו קשה הרגשתי בקצות אצבעותי. חפרתי, והוצאתי קופסא, ובתוכה סוף החידה: "הזפת". כמובן המטמון נמצא בבריכת הזפת. ממש מקום מקורי. שימחת זקנתי. הם יכולים לדחוף, את המטמון, המזוין שלהם, אני חייב למצוא את הטלפון, המחורבן הזה, ויהי מה. כל שעלי לעשות, הוא לחזור על עקבותי ולמצוא היכן נפל הנייד.
הלכתי בזהירות. מנסה לא לאבד את השביל שיצרו רגלי, אבל הטלפון לא נמצא. כבר לא שמעתי, שום קול בשדה, כנראה שכולם התיאשו, מכיוון שכל החידה בידיי, אבל את הטלפון הזה, אני לא מסוגל למצוא. אימא תהרוג אותי! היא בחיים לא תיתן לי, ללכת לבד עוד פעם. התחלתי לרוץ בשדה בהיסטריה, לאורכו ולרוחבו, רץ וצועק לעזרה. רץ וצורח. מבקש שמישהו יבוא להציל אותי. לגמרי איבדתי את הכיוון. לא היה לי מושג היכן אני, וכיצד לחזור הביתה. זהו אני כבר אשאר כאן לנצח. עדיף למות כאן! ומה אם יבואו הבדואים לגנוב תירס בלילה? הם ירצחו אותי, שלא אחשוף אותם. כבר חושך בחוץ, איזה פחד. לאן נעלמה פתאום השמש? בכלל לא שמתי לב שעבר הזמן! אולי זה ליקוי חמה? אולי זה רק חלום? סיוט יותר נכון.
רצתי יותר ויותר מהר, רץ, נופל, וקם, ושוב נופל, ושוב... ההסטריה השתלטה על כולי, ונשימתי נגמרה. איפה המשאף? משאף! משאף,,מש...
שחור.
לילה.
מוות.
קור.
איני יודע כמה זמן שכבתי שם באובדן הכרה. אולי דקה ואולי שבוע. לפתע שמעתי צלצול טלפון ונעורתי. הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי את הטלפון. הרמתי אותו, וידעתי שהכול יהיה, בסדר. תמיד תהיי בשבילי, כאשר אצטרך אותך. גם כאשר את קרובה, וגם כאשר את רחוקה. כאשר באמת אצטרך אותך, את תמצאי אותי ותדעי להושיעי.
הרמתי את הטלפון.
"צבי, מה קרה? אני נורא דואגת! כבר חושך בחוץ! אתה בסדר?"
"אין לך מה לדאוג אימא, אני כבר לא ילד! אני יכול לדאוג לעצמי, ומצאתי את כל כתב החידה, לבדי. אני רק צריך ללכת, ולמצוא את המטמון בשבילך."
"אוי אני כל-כך שמחה וגאה בך! אתה הילד, סליחה הבחור, הכי נפלא בעולם. והכי חכם, והכי מוכשר. אני הכי אוהבת אותך בעולם!"
"די אימא את מביכה אותי! גם אני אוהב אותך. ואימא?"
"מה מתוקי?"
"מה זה לוקמיה?"
==
אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו-זמנית הייתי בוחר להיות איתך בשני המקומות גם יחד.
אימא שלי תמיד איתי.
© כל הזכויות שמורות
