המורה הטובה ימימה
בסוף כתה א' כשהבאתי הביתה את התעודה, הייתה אמא גאה כל כך. "התקדמות כללית טובה מאוד", כך היה כתוב שם, ואמא חזרה וקראה את המילים האלה בקול רם שוב ושוב, בגאווה, לעצמה בעיקר. לא כל כך הבנתי מה זאת אומרת, אבל את גאוותה של אמא אני זוכרת עד היום, גאווה שסנוורה אותה. שעות אחר צהריים קיצי וחם. בחדר המשפחה הקטן שוטף אור שמש חריף את כל הפינות, ואת שערה החום והעבות של אמי. הושטתי לה את התעודה, אבל מה שרציתי באמת הוא לספר לה איך המורה ימימה התרגזה בכיתה אותו בוקר על אורי, כל כך התרגזה עד ששברה סרגל עץ על ידיו, והוא בכה, והיא שלחה אותו החוצה. אינני יודעת מה הוא עשה, מה היה פשעו. אני זוכרת היטב את פניה הבשרניות של המורה ימימה סמוקות מכעס, את הצמות הדקיקות החומות שעיטרו את ראשה ושלא הצליחו להסתיר את הפיסות הקטנטנות הלבנות של קרקפתה. אני גם זוכרת את צווחתה "א-ו-ר-י", ואת הרי"ש שהתגלגלה בלשונה, את השקט המפחיד בכיתה, ואת בכיו המאופק של אורי.
"היא באמת מורה טובה, ימימה", כך אימא אומרת עכשיו, ולא סיפרתי.
גם לא סיפרתי לה איך באחד מימי הסתיו הנקי והיפה שלנו, המורה הטובה ימימה שילחה אותי מהכיתה. כעונש. "תצאי מהכיתה עכשיו ולכי לחדר של כיתה ח'!" היא צרחה. נכלמת קמתי מכיסאי והוא חרק מעט, חריקה אחת צורמת וכשפתחתי את דלת הכיתה, ימימה המורה הטובה רצה אחרי תפסה בחזקה את פרק ידי והובילה אותי אחר כבוד לחדר של כיתה ח', בסופה של המרפסת. "יעקב", אמרה למורה הגוץ והממושקף שכתב משהו על הלוח, "היא יכולה להישאר כאן עד ההפסקה?!" ולפני שהספיק לומר משהו כבר עזבה בחטף את פרק ידי ואת החדר, והדלת נטרקת אחריה. נבוכה ומבולבלת עמדתי שם, בקודש הקודשים של הגדולים, ילדי כתה ח', ויעקב אמר כלאחר יד, "תעמדי שם בפינה", הביט בי דרך משקפיו לרגע קצרצר וסבב חזרה אל הלוח. היו לו משקפיים עגולים ומסגרתן עבה ושחורה. הייתי משוכנעת כי כל מי שמרכיב משקפיים כאלו חזקה עליו שהוא חכם. בשקט בשקט ניגשתי לפינת החדר. ילדת כתה א' עומדת מכווצת ליד פח האשפה האפור של כתה ח' שהיו בו קליפות זהובות של תפוזים, חוששת מכל זיע של גופה הקטן שמא תיתקל בו, בפח, ותעורר את אותו רעש של חיכוך המתכת ברצפה,
נוראי בצרימתו. לא העזתי אפילו להסתכל על אלה שישבו ליד שולחנותיהם מולי, ממש לפני, כל כך גדולים, כל כך קרובים, או אל הדלת שמעבר ללוח הגדול השחור. יעקב חזר מיד ללמד, כאילו אינני קיימת, ואני שפשפתי בעדינות את פרק היד בו אחזה ימימה בחוזקה. כשהעזתי לאחר זמן מה להרים את עיניי המבוישות, נתקלתי במבט משועשע של נער שנתלה בי, סוקר אותי. השיעור של יעקב נמשך ונמשך, ואני משועממת עכשיו, הסתכלתי דרך החלון הגדול החוצה, סופגת את רחש הרוח הסתווית המשתעשעת בעדינות במחטי עץ האורן הגדול שבחוץ, מאבדת את עצמי בזמן ובמקום.
צלצול פעמון ההפסקה וחריקת הכיסאות, ניערו אותי וסימנו את סוף ריצוי העונש. חיכיתי עד שאחרון התלמידים יצא מהחדר, ויצאתי. את המורה ימימה ראיתי נכנסת לחדר המורים. התפללתי שלא תיראה אותי. לאט פסעתי לכיוון כיתתי שבקצה המרפסת, בולעת שוב ושוב את הרוק שבפי, ניסיון אמיץ לשנוק את בכי ההשפלה שהחל גואה בתוכי. אצלנו לא בוכים! רחל ורינה ונורית חיכו לי ליד דלת הכיתה שלנו, שהייתה ריקה עכשיו מילדים. הם שיחקו ב"מחניים" בחצר, שעצי ברוש מאובקים וצפופים גידרו אותה. על פניה של רינה נסוך מבט מסוקרן. "איך היה?" שאלה, ונדמה היה לי ששמעתי שמץ של קנאה בקולה, הרי הייתי עם הגדולים. כל כך שמחתי שנורית ורחל לא שאלו שאלות והציעו מיד שנצטרף למשחק, בו השתתפו ילדים מכל הכיתות, גם חלק מהגדולים. מיכאל מכיתה ו' זרק כדור בכוח רב והכדור עשה דרכו במהירות למקום בו עמדתי והכה בחוזקה בחזי. ואני, לא רק שלא נפלתי מהדף החבטה העזה, אלא הצלחתי לאחוז בכדור בשתי ידי שלא יישמט וייפול. אינני יודעת איך זה קרה. "נו, תזרקי כבר", שמעתי צעקות, וזרקתי את הכדור בכל כוחי, בכל עצמת הכעס שכנראה היה בי עוד. ומיד רצתי, עוזבת את המשחק, ודמעות זולגות על לחיי. מאחורי אני שומעת את קולו של רוני מכתה ח', "יפה נועה, יפה מאוד", ואני ממשיכה לרוץ שמא יראה את דמעותי.
"מורה טובה ימימה", אמא חזרה ואמרה באותו יום קיץ חם, מסתכלת שוב ושוב בנייר שבידה, נייר התעודה שלי, מסרבת להניחו. "עוד מעט נעשה לנו כוס תה ונשב לנו ונאכל גם עוגיות". לאט ובעיניים מושפלות שתיתי את התה המתוק שהכינה לי בכוס זכוכית דקה, אבל את העוגיות ששמה בצלוחית לא אכלתי. "מורה טובה ימימה, טובה מאד", חזרה אימא ואמרה, ואני לא יכולתי להישיר אליה מבט.
10/2002
