טוהר הנשק ו"נוהל שכן"

קראתי באחד העיתונים, שהרמטכ"ל הורה על אי-קידומו של מפקד אוגדת איו"ש לשעבר תא"ל יאיר גולן, בשל שימוש יתר באוגדתו בשיטת "נוהל שכן".        

ברצוני להביא כאן מספר סיפורים מנסיוני כחייל וותיק, כיצד פתרו בתקופתנו את בעיית טוהר הנשק. וכן להשיא כמה עצות לחיילים ומפקדים דהיום, כיצד לנהוג בעומדם בפני בעיות דומות.

במלחמת ששת הימים בירושלים, נתקל כח של ארנון בחיילים ירדנים, שברחו והסתתרו במערה, מאחרי קבוצה של נשים וילדים. אחד המ"מים בכח, לא נזהר

וקרא לחיילים הירדנים להסגיר עצמם ולצאת מתוך המערה. בתגובה הירדנים ירו בו מתוך הנשים והילדים והוא נפגע ומת. הכח ללא מחשבה שניה, ירה מיד את כל האש שהיתה לו, בזוקות, ררנטי"ם ומקלעים, אל המערה וחיסל את כל מי שבתוכה, כולל הנשים והילדים.

לאחר מכן, במוזיאון רוקפלר, הוקם מאגר של שבויים ירדנים. על השבויים הוצבו מספר שומרים. אחד השומרים לא נזהר והתקרב יותר מדי אל השבויים. אחד הירדנים שלף סכין ודקר בה אותו. הירדני נהרג כמובן, אולם דבר זה, לא פתר במאום את בעייתו של השומר, שנפצע קשה.

בבקעה בתקופת המרדפים, היה צורך לסגור את הבקעה בפני חוליות פת"ח, שחדרו מירדן לגדה רגלית בלילות. היות והמרחק מהירדן לשטחים המיושבים בגדה רב. הם לא הספיקו לעוברו בלילה אחד, ולכן הסתתרו תמיד לחניית יום במערה כלשהי באמצע הדרך. עם בוקר עלו בד"כ על עקבותיהם, ואז בסיוע גששים, הלכו על עקבותיהם עד למציאת המסתור בו שהו, שם חיסלו  או שבו אותם.

אספר על מרדף אחד בו השתתפתי, שהוא דוגמה לשיטות שהיו נהוגות אז ושבאמצעותן סגרו את הבקעה והגבול הפך לשקט.

היינו באימון סיירות בגדה, כשנודע שיש מרדף. מיד עזבנו הכל וטסנו עם הג'יפים להצטרף למרדף. הגענו למערה בה שהו המחבלים וסגרנו עליה. אז, נבחר כח של וותיקי הצנחנים מסיירת 80 , לתקוף את המחבלים במערה. הם הלכו בזהירות, באיגוף אל המערה ומשהגיעו אליה קראו למחבלים לצאת. יצאו שישה מחבלים. גדי מנלה ז"ל, שהיה אז קצין המבצעים של חטיבת הבקעה, שאל אותם מי המפקד? כשאחד מהם אמר אני, הוציאוהו מהחבורה ושמוהו בצד. אז, גדי מנלה עצמו, ירה מטח אחד בעוזי שלו והרג את כל החמישה שנותרו. תחת ההלם המיידי של הריגת כל חבריו, חקרו מיד את מפקד החוליה והוא השיב את התשובות המדויקות ביותר שניתן להשיג.

לאחר מכן, מפקד אימון הסיירות, שראה אותי משתתף וצופה במרדף, אמר לי: "אני מקווה רק שלא היו עימך חבר'ה מ'הקיבוץ הארצי', שיספרו על הדבר לעיתונים."

בשיטות כאלו, נסגרה הבקעה והגבול הפך לשקט.

ברצועת עזה, הוטלו עלינו לעיתים חיפושים אחרי מחבלים, שסברו שהם מסתתרים בבתי משפחות. נכנסנו לבתי משפחות כאלו, גדושים נשים וטף, לצורך עריכת חיפוש. אני נכנסתי ראשון לבית, היות וידעתי תמיד, שבמקרה ויהיה מחבל בבית, חיי עלולים להיות תלויים בשבריר שניה, מי מאיתנו יקדים לירות. נכנסתי תמיד עם העוזי בהיכון, כשהוא דרוך, לא נצור והאצבע על ההדק וזאת בניגוד להוראות שאסרו זאת מפורשות. היתה כאן סכנה, שאתקל במשהו, אפול ואז ייפלט צרור וייפגע בכמה נשים וילדים, אפילו שאין כל מחבל בבית. דבר שבנוסף להיפגעות אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע, יגרום לישיבתי בכלא לזמן מה. אולם כששקלתי את הדברים ביני לביני, אמרתי תמיד, שעדיף לשבת בכלא, מאשר למות או להיפצע מכיוון שפעלתי לפי הפקודות ולא הייתי מספיק מהיר וזריז.

במלחמת יום-כיפור, חניתי עם מחלקתי עם שתי "זלדות", באיזשהו מקום ממערב לתעלה. בהפסקה כלשהי בין ההפגזות המצריות, יצאו מבין השיחים הקרובים שני חיילים מצריים, האחד נושא על גבו את חברו שהוא קטוע רגל. מקרה אנושי והומני קלאסי. אולם, זכרתי את השבוי הירדני ברוקפלר ממלחמת ששת הימים! הוריתי להם לעצור, דרכתי את העוזי, פתחתי את הניצרה, כוונתי אליהם דרך הכוונות, כשהאצבע על ההדק ורק אז הוריתי לאחד מחיילי המחלקה לערוך עליהם חיפוש. רק לאחר החיפוש וקשירת ידיהם, כולל אלו של קטוע הרגל, נתתי להם להתקרב. דבר ראשון שעשיתי מיד לאחר מכן, היה להתקשר למפקדת החטיבה, להודיע להם שברשותי שני שבויים, ולבקשם שיבואו בדחיפות לקחתם. היינו במצב שכל רגע יכולנו לקבל פקודה לנוע עם ה"זלדות" למקום אחר. ב"זלדות" לא יכולתי לקחתם, ואז היו עומדות לפני שתי אפשרויות, או להשאירם בשטח לבד, או לחסלם. שתי אפשרויות ששתיהן לא מרנינות ושתיהן בניגוד להוראות. לכן, העדפתי להפטר  מהם ולהעבירם במהירות האפשרית לדרג האחראי לנושא. למזלי, הם הגיעו ולקחו אותם לפני שהוזזנו למקום אחר, כך שנחסכה ממני דילמה קשה.

אחד מחיילי אמר אז באירוניה: "אתה נלחם בחיילים מצריים, כל הזמן הם מנסים להרוג אותך ואתה משקיע את כל מאמציך ויכולתך בפשוט להשאר חי. פתאום בשניה אחת הם אומרים פוס, מרימים דגל לבן וידיים ואז אתה צריך להתייחס אליהם, לא כאל מי שלפני שניה איימו להורגך. זה לא אנושי והגיוני לדרוש מאדם שבבת-שניה ישנה מהתנהגותו. לפני שניה הם ניסו להורגך ועכשיו הם מבקשים רחמים."

ומכאן להצעותי לחיילי ומפקדי היום. זכרו תמיד, את ההוראות והחוקים בנושא טוהר הנשק, ממציאים אנשים במקומות גבוהים ורחוקים מכם. ביניהם כאלו כמו שופטי בית המשפט העליון למשל, שמעולם לא עמדו בפני מצבים בהם אתם עומדים. הם אולי מומחים גדולים במשפטים, בחוק הבינלאומי ובחוק הישראלי. אבל מומחיותם בבעיות האמיתיות איתם אתם מתמודדים בשטח, קטנה מאד. זכרו תמיד, כל ההוראות והחוקים הנוגעים בנושאים אלו, מטרתם אחת, מניעת אכזריות מיותרת מצידכם. אולם כל דבר ויהיה האכזרי ביותר, הנדרש לצורך ביצוע משימתכם, או למניעת פגיעה בכם או בחייכם, הוא מוצדק מוסרית. אף אחד לא ישקול במקומכם את שיקוליכם. ביצוע משימתכם והשמירה על חייכם אתם, תלויים רק בכם ובשיקוליכם. אתם היחידים העומדים מול המציאות האמיתית בשטח. וכשהמדובר בחייכם ובבריאותכם, מוטב לקחת כמה שיותר מרווחי ביטחון ואמצעי זהירות, אפילו הם נוגדים לפעמים את ההוראות. במקרה הגרוע ביותר, תשבו קצת בכלא או ייפגע קידומכם. שני דברים שעדיפים בכל מקרה על למות או להיפצע.

שופטי בית המשפט העליון או שאר מכובדים במדינה וכן גם מפקדיכם, עושים כל אחד את השיקולים האישיים שלו ודואגים כל אחד לכיסוי התחת שלו. כשההוראות מגיעות אליכם, כאן כבר הדבר נוגע לחייכם אתם. למדו תמיד את ההוראות ודעו אותן היטב. אולם כשהדבר נוגע לחייכם שלכם, פעלו תמיד לפי העיקרון המוסרי היחיד המנחה את טוהר הנשק. הימנעו לחלוטין, מאכזריות לשמה ללא צורך ומטרה. אולם כאשר הדברים קשורים בביצוע משימתכם, או בשמירה על חייכם ובריאותכם, כל אכזריות שהיא מותרת. רק כך תשרדו.

בסה"כ, זוהי מלחמה וההתעסקות בה היא עם אויב שמטרתו המעשית והמוצהרת היא להשמידכם.

גדי גולן

קיבוץ חולתה

גליל עליון

קישור לבלוג של גדי גולן – תפוז

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1109031