אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד. אילו רק יכולתי הייתי הופך עולמות, צורח במלוא כוחותי את שמה לשמיים, אולי תשמע, אולי תחזור, אפילו לרגע קט לזרועותי. אילו רק יכולתי...
נשאתי את עיני לשמיים. מתוך סבך הצמרות הציצו קרני שמש צהבהבות, מפוספסות, צובעות עלעלים ירקרקים בזיו. קרחת היער ריצדה כשהרוח הניעה את הענפים קלות. עצמתי את עיני לשניות אחדות ופקחתי אותן בציפיה, בכמיהה. הכל נותר אותו דבר, יפה ושוקט.
כאן, בינות לשקט והתשוקה התממשו הזיותי, חוצות את גבול הדמיון, הרבה מעבר ליכולותי.
כמעט שנתיים תמימות כתבתי את הרומן הראשון שלי. שבע מאות ימים ולילות היה הרומן מרכז עולמי, מרכז תשוקותי, משכיח חוסרים, ממלא חורים. הסתגרתי בחדרי, הוזה ובורא מתוך תשוקתי הבוערת אהבת אמת. הקלדתי את המילה האחרונה כשרגשותי פרצו מתוכי ביבבה משחררת. רעד אחז בגופי הרוגש. קפצתי. צעקתי. צחקתי. דמעות שמחה נשרו מעיני ויבשו. מזגתי כוס יין, מקיש כוסות דמיוניות לכבוד. שותה כדי לזכור. שותה כדי לשכוח.
אט אט שבה הבדידות, מסתננת למקומה בעצלתיים, תופסת במלקחיים את הלב המתרוקן, משחררת שאלות ללא תשובות, צובטת, מכה. חלמתי אהבה, הזיתי תשוקה, בהקיץ, ביום, בלילה. אך את המציאות לא יכולתי לברוא. חייתי בציפיה משתוקקת.
באותו בוקר התעוררתי בחמש לפנות בוקר מחלום מסוייט. בחלומי ראיתי את עצמי אדם זקן וערירי. לא יכולתי לחזור לישון, ממש נבהלתי. חששתי שמא מישהו שלח לי מסרים, מראה לי את עתידי. הדלקתי סיגריה מהגפרור שקרבתי לכיריים, והכנתי לי כוס קפה.
שעה אחת ארוכה ומחשבות מדכאות הביאו אותי להחליט, אני לא נותן לשדים דמיוניים להטריף את דעתי. יצאתי לחפש לי מרחבים, לטייל את עצמי לדעת. לספוג קצת שלווה ורגיעה, מחשבות חיוביות אולי יבנו מציאות אחרת.
בצידי השבילים בהם התהלכתי צמחו שלל פרחי שדה. דבורים זמזמו מעל, ציפורים צייצו מנגינות בוקר ערבות באוזני, שמיים תכולים פרשו חופת עננים בהירים שטים ענוגות. נכנסתי ליער מתבונן בעצים עבותי גזע, קשוב לקולות הטבע. קרחת היער הזמינה אותי לנוח בתוכה. התיישבתי, גווי נח על גזע חסון במיוחד ועצמתי את עיני משחרר אנחה ארוכה. בעיניים עצומות הקשבתי לקולות הרוח בעלים, לזמזום, לציוצים, מדמיין אהובה ערטילאית. הקולות התגברו ונדמו. פקחתי את עיני וראיתי תמונה הזויה, לא מן העולם.
היא הופיעה משום מקום ולשבריר שניה נדמה היה לי כי ירדה מן השמיים. אני מוכן להשבע כי רגליה לא ממש נגעו בקרקע. לא יכולתי לדעת אז, לא הייתי מסוגל בכלל לחשוב, הייתי לכוד ביצור היפה ביותר שראו עיני, בהיתי בה כמכושף. האויר נרעד מנוכחותה, הילה זהובה זוהרת הקיפה את פניה היפות, עיניה מערות של תשוקה, את גופה המושלם. שמלתה נצמדה לעורה כאילו היתה חלק בלתי נפרד ממנו. עורה כבהט, צווארה הזכיר לי ברבור צחור. שדיה מפוסלים, רגליה מחוטבות כפסל. חשתי חולם ועיני פקוחות, עצמתי שוב את עיני.
קול פעמונים אמר: "אל תדאג, אינך חולם, אתה לגמרי ער"
פקחתי את עיני שוב, גמגמתי, לבי הולם "מהיכן הגעת?" שאלתי
"באתי להגשים את חלומך" אמרה האישה היפה ביותר בעולם בקולה הרך והחרישי והתקרבה לעברי.
נדמה היה שאפילו מצע העלעלים הפך זהוב כשאחזה בי, מביטה לתוך עיני, מקרבת מלטפת את שפתי בשפתותיה המצויירות. אצבעותיה נגעו בעורי כנוצות משי רכות ומלטפות. עולם שלם שקע ונעלם. מילים לא היו צורך. הלב, החום, כל איבר וכל נים ווריד פשטו קשיותם, מתעטפים ברכות בשמיכת הנאה שמיימית, נצמדים בשפה מיוחדת, בתדר עילאי. טבעתי בים של אהבה מענגת, מתערסל מכל נגיעה. לא ידעתי עונג מזכך כזה מימי. לא ידעתי שקיים. נשמתי שייטה באוקינוס צלול ורוגע.
יום אחד, שעות ספורות, דקות מתפוגגות והיא איננה עוד. שוב לא תשוב. הייעוד מולא בשלמות.
אילו רק יכולתי לשמר רגעים אלו לנצח נצחים, הייתי הופך עולמות. לו רק יכולתי להיות כאן ולהיות שם בעת ובעונה אחת.
ארבעים שנה ציפיתי לשווא. התממש החלום-סיוט. אחרי שחוויתי אפילו רגע אחד בזרועותיה של אפרודיטה, אחרי שחבקתי בזרועותי את השלמות בהתגלמותה, הוי אפרודיטה, אהובתי הנעלה, אפרודיטה שלי, אלת האהבה, היופי, המיניות, לעולם לא אוכל להסתפק באחרת.
אילו רק יכולתי הייתי הופך עולמות להיות איתה כאן ועכשיו בשני המקומות יחדיו.
כל הזכויות שמורות.
