אבי, זכרו לברכה

אבי,זכרו לברכה

יש דברים אותם למדתי מאבי
והם אינם מעטים
ישנו דבר אותו למדתי
על אבי
והוא שאספרה לכם כעת
ממשמרת בת חמש עשרה שנה
לזכרו


אבי,כמו לא סלח לעצמו לעולם
על שעזב את בית אביו,אימו ואחותו
אשר בצכיה
מקום בו קופאים הנהרות
וקפאו הזכרונות
ובא אל הארץ הזאת...


אפשר ובער בליבו,באש ייסוריו
שהיה עליו להישאר שם,עם אימו ואחותו
עת חפרו בידיהן את קיברן
ונורו לתוכו במקלעי הגרמנים
כך דומם...
לקול נביחת מקלעים
וכלבים...
כשקפאו הנהרות --קפא גם לב אדם


עוד טרם בואו ארצה,גזר פיאותיו
גילה ראשו,ניער תלמודו מעליו
סגר את ארון הספרים ובו גם תעודת הרב
``יורה יורה ידין ידין``
כשהרוח הדוחפת את מפרשיו אל הארץ
המובטחת
היא רוחם של תנועות השמאל,``שומר צעיר``
צדק ושוויון לכל
כך,בן האדמו``רים לבדו,מכל משפחתו
דודיו וכל קרוביו
בא אל הארץ,לבנות ולהיבנות בה
בן עשרים וארבע שנים
בלבד.


מאז שהציגו הגרמנים את כף רגלם
על ארץ הולדתו
וידע אבי ששטף הרצח ולקח לו
את אימו ואחותו
ניסה לשמר בכל כוחו את זיכרן
בשמיעת הניגון
ודווקא של התפילה,בית אבא
נוסח בעלז
כך,לשמר זכר יקיריו שאבדו
גם אביו,ממנו התייתם עוד שנים
לפני כן.
ולניגון ,חיים משלו
והוא הגיע לקרית-שמונה
אל בית הכנסת
על ידי ובפי ,איש תפילה,חזן,משם
אותו הניגון
בעלז...


והנה כבר קומוניסט נלהב,מושכני ,הילד
והולכים אל בית הכנסת,בחג
לשמוע ניגון תפילת ילדותו
ואני יושב לידו
מציץ בו מבעד לכתפי
ורואה אותו,בוכה,בוכה בשקט
ומשים עצמי
כאינו רואה...


לימים אמר לי:
``רואה אני בני שהחזן,איש היקר הזה
עוד מעט ותש כוחו
ומה חושש אני כי יחליפוהו אלה החזנים
ה``ציונים``
המנגנים בקול גדול
כשיר לכת...
ויאבד גם הבכי הזה
השמור רק בלב...


ובאנו אל בית הכנסת, והימים ימי
ראש השנה ויום הכיפורים
ותחת חולצתי רשם קול
ואני יושב ליד אבי
וסליל ההקלטה שליד ליבי רועד
רושם את הכל
את כל הנדרים...


משנפטר החזן,או לוקח משם
פסק אבי ללכת עוד
אל בית הכנסת
וביום כיפור יושב היה בביתו
ליד מכשיר הסלילים הקטן
שסלסל ובכה וקלט
ושימש לו לניגון
עיר מקלט...


על אימו ואחותו מאן אבי להתנחם
כך שנים,סיפר לי,על סרט קולנוע אחד
בו צפה,מי יודע כמה פעמים
ובו אוספים חיילים רוסים
קבוצה של נאצים קצינים
אל מקום אחד,ליד אגם
ויוצא אחד מתוכם,חייל הצבא האדום
והוא מבני ישראל
והשמיים האדימו...ומקלעו פועל
ובבכי מר,אומר ואומר:
``וזה בשביל יענקלה וזה בשביל מוישלה
ורבקהלה ושרהלה
שלי...
ואבי היה צופה ובוכה
ונוקם
ונוקם...
כל פעם מחדש...


עברו חלפו שנים וגם אבי נפטר
ועדיין אימי ,כך לבדה
יושבת לה ביום כיפור,בזה הבית
ליד אותו רשם הקול
מעט צרוד
להחיות עוד ועוד את הזיכרון
מאבי
שכל כך אהבה...