2002
צרציל פיי'ג
10 שניות על החיים
במבט לאחור נולדתי ילד פלא לשני הורים אוהבים שגידלו אותי כנון קונפרמיסט. הצלחתי בכל דבר שאהבתי, ואהבתי כל דבר שהצלחתי בו. כשאני מנסה לחשוב מה הייתה התשוקה הראשונה שלי מגיל קטן, אני מבין שללא ספק, זה לגלות מה עובר לאנשים בראש. בגיל 3 חשבתי שכל המבוגרים רואים את המחשבות שלך כמו בקומיקס עם בלון מעל הראש והם שומרים על זה בסוד, בגיל יותר מאוחר ניסיתי להבין את המחשבות שעוברות לי בראש, על מה אני חושב, ומה מפעיל את המחשבות שלי. בתקופה שבה אני בוחר להתחיל את הסיפור הייתי בן 23 .
הסדר יום שלי היה משעמם, ושום ריגוש מיוחד לא הגיע. הרגשתי כמו אומן מיוסר שלא קיבל את המתנות בשביל להתבטא, לא ידעתי לצייר, לפסל, או פשוט להוציא את זה החוצה. הכל היה תקוע אצלי בראש ללא שום דרך להוציא את זה. הסתובבתי במין תחושה כזאת שהתגברה עם השנים שהראש שלי הולך להתפוצץ. ככה חייתי מהמקרה שעליו אני מתכוון לספר, ומתכנן שזה יראה כמו ספר.
באותה תקופה חייתי כמרדן מצוי יושב עם חברים שמנסים לפענח את החיים הפשוטים ע"י כל ריגושים למיניהם כמו מסיבות, דיבורים עמוקים בשקל, זיונים אקראיים, ובעיקר המון עישונים. כמובן שבחרתי לעצמי את החברים שהכי הזכירו לי את עצמי.
באותו זמן גם עבדתי בתור "מוזה", ככה קראתי לזה למרות שהתפקיד שלי לא היה מוגדר: הסתובבתי מהפקה להפקה מאומן לאומן התפרסמתי מפה לאוזן והעבודה שלי הייתה לתת השראה. כמו שיש במאי, צייר, תסריטאי, מוזיקאי, התפקיד שלי היה להיות הניצוץ, האיש שמאחורי הקלעים, ליצור חיבור בין הראשים של כולם ע"י ראיה של התמונה הכוללת ולהחדיר בכולם את תפקידם בתמונה, לחדד את חשיבתם ולשחק עם הניואנסים הקטנים שרק האיש שמאחורי הקלעים רואה.
עבדתי עם כל המי ומי. כלומר הפכתי אותם למי ומי, הייתי מין ג'וקר, יכלתי לחלק פקודות למי שרציתי מתי שרציתי בלי לחסוך במילים, למרות שאחרי כמה זמן כבר גיליתי את הנוסחה: לדבר לאנשים ובאמת להפעיל אותם עם תשוקה מלאכותית שגידלתי בתוכם, תוך אך ורק שימוש בפידבקים חיוביים שנכנסים עמוק למוח, הנוסחה היא כזאת.
אצל מוזיקאים למשל, קודם כל עושים פרצוף של קשב עמוק ליצירה שלהם אחר כך בא ה"פשששששש" שמסמל התרשמות עמוקה אחר כך כמה מילים עמוקות שמדברות על התהליך של היצירה תוך כדי דיוק מחריד על תהליך היצירה במוחו של האומן מראשיתה ועד סופה ואז לקיחת אותו תהליך שעבר להם במוח בשעת היצירה שינויו, תוך כדי התבוננות עמוקה בכל ההיבטים שהרסו אותה כמו למשל אהבה עצמית מוגזמת או יצירה חסרת תשוקה, לשנות, להרכיב מחדש, לתת ליצירה בשר, רעיונות חדשים, צבע, והופ נולדה לה יצירה חדשה שהאומן עצמו מרגיש איתה שלם לגמרי כי הכל בסופו של דבר גדל בתוך המוח שלו ואני רק באתי לחבר את הדברים ולהוציא את הפוטנציאל הגלום בתוך האומן עצמו.
המראה החיצוני של היצירה היה דומה אבל מה שהיא באמת היתה היה אחר לגמרי.
זאת העבודה של הניצוץ, מצד אחד אתה מרגיש אלוהים ומצד אחד אתה מרגיש שרלטן שלא זוכה לשום הערכה, אבל סך הכל הרגשתי שזאת האומנות שלי. רק שם הצלחתי לבטא את מה שהלך אצלי בראש ולהוציא אותו החוצה, אז מה אם האומנים האחרים היו הצבעים והקנבס שהשתמשתי בהם.
במקום שאני נמצא בו היום אני יכול להבין שזה מה שידעתי לעשות הכי טוב וזה הדבר היחידי שיכולתי לעשות בעצמי. התגלגלתי מהפקות ענק של סרטים וציירים, הייתי עושה את ה5 שהספיקו לי למחייה, חי חיים פשוטים מלאי שמחה אבל האושר איחר לבוא, והכל היה מלא סיפוקים רגעיים.
נמלאתי המון השראה וכל אומן שאצלו ביקרתי הפך לחלק ממני, זה מה שקורה כשנכנסים לאנשים למוח, משהו נשאר בך...
היו לי המון רעיונות חדשים ו"הניצוץ" שניסה ליצור בעצמו יצר דרך אחרים, ונתקע עם יותר רעיונות ללא דרך ביטוי.
כל אחד שהתגלגל אלי היה מפנק אותי באיזה בונוס כספי שהוא החליט לתת לי. בסרטים היו מסווים את זה בתור הוצאה מיוחדת וזה היה בעצם כל הקרדיט שהייתי מקבל, אתה יוצר משהו בתוך הראש של האמן עד שמה שיצרת גדול עלייך, האמן עצמו כבר לא מייחס לך כל חשיבות, כמו פיליפיני שבונה בניין עד שהבניין כבר טוב מידי בשבילו והוא חוזר למאורה שלו.
בהתחלה הייתי שלם עם זה ותמיד הייתה לי את התקווה שיום אחד אני זה שיפרוץ לעולם ואני זה שיקבל את הקרדיט.
וכך חייתי חיים פשוטים בדירת חדר בתל אביב. חוזר הביתה "מהעבודה" מוקף בחברים אוהבים יושבים יוצאים לשתות, הולכים למסיבות בטבע, המון ריגושים, המון יופי, ככה שהחיים שלי לא היו רעים אבל גם לא מאוד טובים, ככה זה להיות האיש שמאחורי הקלעים.
וכך הכל התגלגל במשך שנתיים. הכל זרם, זרם לי למוח בלי שום דרך להוציא את זה, והמחשבה הזאת הובילה אותי להרס העצמי שלי.
התסמינים הראשונים היו לילות ללא שינה, בהם הייתי מרחף למקומות שונים בעזרת הדמיון, ושוב נכנס למוחות שאיתם עבדתי, יוצר יצירה שמורכבת מכולם. יכלתי לעוף בתוכה ולטבוע עמוק בתוך תוכי שם ראיתי את עצמי בבירור וידעתי בדיוק מי אני, לטוב ולרע, אבל בעיקר ל"טוב". בעיקר לטוב כי שם פגשתי את השיגעון המתוק שגרם לי לתחושת סיפוק אדירה והראה לי את היצירות שלי שאני יצרתי, ללא יכולת להראות אותן לאחרים.
התסמין השני היה להסתכל על אנשים כמו כלי משחק. לא משהו שרואים כלפי חוץ, אבל התפיסה הבסיסית שלי השתנתה ואנשים נראו לי ערומים.
הצלחתי לחדור מבעד להגנות שכל אחד מפתח ולראות את הדבר הכי טהור, "המתנה", שכל אחד נולד איתה לפני השינויים, כמובן שרוב המתנות כבר היו שחוקות.
ככל שנכנסתי יותר עמוק ככה התחברתי עם השיגעון שעזר לי לראות את המתנות הטהורות אבל הביא אותי לסלידה. הסלידה היתה כל כך עמוקה שלא היתה נראית למראית עין רק כדי להוליך שולל וליהנות מישות החוכמה.
צרציל היא דמות שהמצאתי בזמני התיכון העליזים, האם כדאי להמשיך את הסיפור?
