כל צעדת הבקר חשבתי עליך.אפילו לא שמתי לב שהבולבולים הפסיקו להציע את המידרכות בפרות העצים,שהבקרים בקיץ הם קרירים פתאום.
הופתעתי למצוא עצמי על יד הבית,בסוף מסלול הצעדה.מיהרתי לעלות הביתה,כי ידעתי שזוהי השעה שאני תופסת אותך בטלפון,כשאתה אוהב לומר"תפסת אותי בדיוק עירום,יוצא מהמיקלחת".וכשאני מציעה שקודם תתנגב ותשיב לי צילצול,אתה עומד על כך שנדבר מייד.
גמעתי שתי מדרגות בבת אחת,מנצלת את התנופה של הצעדה,אך כשהיגעתי לטלפון,ניזכרתי שאתה איננו."איננו"-זה לא שאתה באילת,עם אוולין שוכב איתה על החול,עירומים ,אלא לא קיים בחלד.
על אוולין סיפרת לי שנתיים אחרי שעברתי לגור עם רועי.
"היא סבתא לעשרה נכדים"אמרת לי"כמו שאמרתי לך,אני צריך ידידה בגילי ולא ילדה כמוך"ידעתי שהוא לא יגור אתה.לוקח אותה מנתניה ביום ששי ומשיב את הפיקדון במוצאי שבת.פעם ראיתי אותה(הוא סיפר לי שבימי ששי הם נוסעים לחמי יואב)והפסקתי לקנא.אשה ממש זקנה.לא נאה.שד אחד כרות(כל דבר אנושי אינו זר לי.אורי נוהג לומר)לעתים סיפר לי על חוויותיהם(אני דוקטור לברגים,פעם אמר,אני לא כל כך מבין באנשים.אז תסלחי לי אם לא במזיד אפגע בך אי פעם)בעיקר חוויותיהם בחוג הנודיסטים"הם באים גם עם ילדים,זקנים וצעירים יחד)")זה די הגעיל אותי,כמו לראות מה אבא ואמא עושים בחדר השנה.אבל הקשבתי.כי מצד שני רציתי לדעת מהם חייו ואיתה.שמחתי שהיא אתו בעניין זה.אני לא הייתי יכולה לאכול כריך עם ביצה קשה בעירום ליד ברכת השחייה.אז עכשיו אני מתנשפת מעט מהריצה במדרגות.רועי עוד לא חזר מחדר הכושר.הוא יודע עליו.
אני רצה לטלפן לך,כי עכשיו כבר אתה מתגלח.למדתי להאזין לנימת הקול שלך בטלפון ולדעת מה מצב רוחך כיום.אז כשדיברנו,אמרת לי שאתה"בסדר"גם יכולתי לשמוע חיוך,בפעם הקודמת השארת לי הודעה"שמשי,טלפני אלי,אחרי עשר""שמשי"זה היה כינויי"כי את השמש שלי"
שמתי לב לריסוק בקול,לצרידות.ואז למחרת טילפנתי כבקשתו,בשעה היעודה.ועכשיו אני עומדת כאן,רוצה לטלפן שוב,לספר לך שהיחסים ביני לרועי טובים ושאני חושבת שהוא התחיל ממש לאהוב אותי ואז אני מתישבת על המיטה עם הבגדים ויודעת שאינך.בפגישה הקודמת כבר דישדשנו בכל:"זאת הנעילה"אמרת לי והינחת את מקל ההליכה בצד הכורסה.אני שמתי עצמי לא קולטת ואמרתי לך שאתה משוויץ כמו אריסטוקראט עם המקל הזה ושבעצם אתה סתם הולך אתו.ישבנו במבואה של ביתך והנחת לי להגיש את הקפה.לא מחית בידי.ישבת מקופל מעט."עם ריאה אחת ועוד חולה,אני כמו מכונה שעובדת.."אני לא זוכרת איך קוראים לחלק הזה של המכונית,"זוהי הנעילה"אמרת שוב,רוצה שאבין וחייכת את החיוך הרחום שלך.ראיתי שאתה חס עלי,הבנתי,אבל לבי לא האמין.עכשיו בא הכאב הזה ומעוות את המעיים.אני יוצאת לריצה סביב הקניון.הכאב לפעמים מתחפש לתוגה.כמו מנתח פלסטי אני מנסה שוב ושוב לשחזר את פניך. את הפנים הטיבטיות-ארייות עם העינים הכחולות והקרחת.
הקרחת-"איפה לעשות היום את השביל?בצד או באמצע "?אתה שואל אותי,בבקר כשאני מביטה איך הקצף הלבן יורד לאט עם הגילוח.ואני זוכרת את הפעם הראשונה אצלי בחדר השכור,כשאמרתי לעצמי "היום זה בסדר"ובכל זאת בחושך,כמו מתוך הרגל נאבקתי"אל תתנגדי לי"אתה לוחש ואוחז בפרקי ידי.ואז באחיזה הזו באה החולשה,ההרגשה שזה בסדר,שזה הדבר הנכון,כשהמחשבה מתעלה מהגוף כמו אנשים שאיבדו הכרה והמחשבה צופה ומהנהנת כי זוהי השלמות.זהו האדם שנוצרת למענו ,שחיית אתו בגילגול הקודם ובגלל זה זה טבעי וכך או אחרת זה יהיה אתו בגילגול הבא.אולי בעוד מאה אלף שנה.שיעברו כרגע ,בהרדמה הכללית של המוות.
