אולי זה היה מוקדם מדי להתנדב, חשבה. אתמול זה נראה לה כל כך אקזוטי ונלהב. היא ממש השתוקקה לעשות שינוי בחייה. ההצעה הזו, לכאורה, באה בזמן, ממש בזמן. והנה רק יום חלף, בעצם שעות ספורות, וכבר יש חרטות בלבה. אולי התלהבה מוקדם ומהר מדי, אימפולסיבית. ממש מתפלאה על עצמה איך השיבה מיד בהן ספונטני, בלי לתת לעצמה אפילו זמן מחשבה, לבדוק את האפשרויות, אולי לנסות ולתכנן. הרצון להיות ספונטנית תמיד היה בשאיפה, ואולי הרצון הזה שחרר את ההן מפיה. אלא בין התיאוריות והמעשים עדיין יש מרחק רב. זה לא שהיא רווקה אחרי צבא שכל זמנה בידה, מישהי שיכולה להפוך בכל רגע נתון את השגרה על פי רצונות לבה. יש לחיים שלה מסגרת ובמסגרת קבועות המון מטלות. בשום אופן היא אינה יכולה לקום פתאום ולעזוב את הכל. ההתנדבות הזו טומנת בחובה עבורה , לו יכלה להתקיים, מרחב נשימה. כמובן שיש חשיבות גדולה להתנדבות, קודם כל עבורם, והרי ידוע בכל העולם כמה שהם זקוקים לעזרה, לכל עזרה, אף פעם זה לא מספיק. ומלבד זאת יש בכל נתינה קבלה. בוודאי שהיא משתוקקת לעשות זאת, אך יותר מהכל היא משתוקקת לאפשרות שתהיה בידה להחליט מבלי שהדבר יהיה תלוי באף אחד, רק בה.
היא מרגישה צער וכבר ייסורי המצפון מכרסמים בתוכה. אינה יודעת מה לעשות והרי הבטיחה, נתנה מילה. ומה אם תצטרך לבטל? איך תמצא תירוץ? ואיזה תירוץ יהיה מספק כדי לא להשאיר אחריה טעם רע של חמקנות?.
תמיד כשהתאפשר לה נתנה מעצמה באהבה, בשמחה תתן, רק שרוב הדברים שהיתה רוצה לעשות אינם בשליטתה, הזמן אינו בשליטתה, הצרכים אינם בשליטתה, החיים אינם בשליטתה. מועטים הדברים שבשליטתה. היא זורמת בנהר הגועש של החיים, מתנודדת כאותם עלים יבשים, גזעי עץ צפים ומנסה לצוף, לנשום.
הכלים המלוכלכים מורקו וסובנו, הרימה אותם אחד אחד, שוטפת בזרם החזק המכה בצלחות ושוטף וממלא את הכוסות במים. כשסיימה ניגבה את ידיה, לגמה את שארית הקפה הקר ורחצה את הכוס האחרונה. פנתה למרפסת השירות כדי לתלות את הכביסה שהמתינה לתורה. בדמיונה יכלה לראות את עצמה במקום האקזוטי הזה. כל כך מלהיב.
'אולי בכל זאת תנסה. אולי תשאל אותו?, אנקה נפלטה מתוכה כשהיא מתאמצת להגיע לחבל האחרון, בטנה נלחצת אל הקיר, אולי יש סיכוי שיסכים לשחרר אותה, לתת לה את האפשרות לנשום. הוא הרי יודע עד כמה שאני עייפה, כל כך עייפה שחשה כאילו תהום שחורה פעורה בתוכי', והרי גם כך החיים שלהם על כרעי תרנגולת. אם באמת אוהב אותה, הוא יאפשר זאת, קצת זמן לעצמה, לרגיעה, למחשבות אחרות. והרי לא תיסע בגפה , זה אינו טיול מן המנין ועל כן גם לא תהיה לו שום סיבה לחשש. גם כך אין לו שום סיבה לחשוש, אף פעם לא היה גבר אחר מלבדו. רק איתו רצתה לבלות את חייה.
המגבת האחרונה נתלתה. היא מתבוננת בחבלים, שורות שורות של כבסים צבעוניים. 'ממש כמו חיילים'. חבל לכל סוג, מכנסיים לחוד, תחתונים לחוד וכו'. הכל מקופל ומנוער בקפידה ליישור הקמטים. כך נהגה תמיד, כשיגיע זמנה של הכביסה לרדת תראה כחצי מגוהצת.
'זה אמנם לא מעט זמן, חודש שלם ובכל זאת. לפחות לא תהיה שום הוצאה. הבעיה העיקרית היתה עבודתה. הוא רגיל שמחליפה אותו לחצי יום לפחות, מאפשרת לו לצאת לקניות עבור העסק, לסדר סידורים ואף נשאר לו זמן לעצמו. לא מסוגל להשאר כל היום בבית העסק, חייב לצאת מדלת אמותיו, מרחיק חנוק. גם כך יש לו יותר מדי לחצים. ויש גם את הבית, הכביסות, הבישולים, הקניות, עבודת הניירת, התשלומים. לא, הוא לא יסכים, בטוח שהוא לא יסכים, הוא לא יוכל לעשות את כל תפקידיה ובמקביל את תפקידו'. הייאוש מחלחל אל לבה. היא מדמה את עצמה, את חייה בעוד 10, 20, 30 שנה. אותו הדבר. אותו 'בית סוהר' אותן מחשבות, אותו ייאוש. התמונה מרגיזה אותה נורא. ' דווקא בגלל הייאוש הזה, בגלל הסיכוי, אני חייבת לשאול. לא יכול להיות שעוד בטרם נתתי לו את האפשרות אחליט מחשבות שליליות ואסתום את הגולל על התקוה'.
נזכרה לפתע איך לפני שנים, כשהילדים היו קטנים, היה יוצא למילואים לחודש, לפעמים לארבעים יום. היא היתה מחליפה אותו בעסק, הצליחה לעשות הכל על הצד הטוב ביותר, נזכרה בחיוך בהתפעלות של כל מכריה מיכולותיה, היתה קמה בחמש בבוקר וכבר שעתיים אחרי היו מונחים על הכיריים לפחות שני תבשילים, ריחם מופץ למרחוק, היתה משאירה אחריה בית מבריק מנקיון ויוצאת לעבודה. בצהריים היתה חוזרת לקבל את פני הילדים, להניח לפניהם תבשיל חם ושוב היתה נוסעת להביא סחורה ולחזור לעבודה, עד הלילה. 'אם אני הצלחתי לעשות זאת פעמים רבות אין סיבה שהוא לא יוכל, במיוחד שהילדים בוגרים ואותן מטלות ישנות לא יוטלו על כתפיו. הכל ענין של רצון, מי כמוה יודע זאת, רצון שבא מאהבה, הוא זה שנתן לה את הכוחות לעשות הכל. היא זרמה והכל זרם'.
כשנכנס בערב הביתה מחוייך כמו בכל ערב, עיניו מחפשות אחר עיניה והבעתן ענתה "ערב טוב גם לך"
"מה נשמע? הכל בסדר? איך עבר היום?" שאל.
"הכל פחות או יותר כרגיל. אני מקוה שיהיה בסדר. אתה רעב?"
"מורעב. יש משהו לאכול" מסתכל בפניה בענין "משהו קרה?"
"הכנתי סלט ירקות. נדבר אחרי האוכל, בסדר?"
"איכפת לך להכין לי את האוכל. הגב כואב לי נורא. אני מוכרח לשבת ולנוח" ביקש.
"לא. לא איכפת לי. שב, אני כבר אגיש לך"
התיישב מול הטלויזיה וצפה בחדשות. הגישה לו את האוכל לשולחן. "תודה", אמר, אכל וצפה.
כשסיים הערים את הצלחות. "אפשר גם כוס תה עם נענע? להוריד את הכל?" ביקש שוב.
חזרה למטבח והביאה מגש עם שתי כוסות תה ושתי פרוסות עוגה, התיישבה סמוך אליו.
"מה קורה, ספרי לי, יש איזו שהיא בעיה?" שאל מסובב את ראשו לעברה.
"זו לא ממש בעיה, בכל מקרה אני מקוה שלא תהיה. יותר מכך אני מקוה שיהיה זה פתרון חלקי לפחות לבעיה שלי, אם תסכים. אני לא יודעת, רציתי לשאול אותך, להתייעץ איתך. קיבלתי הצעה מארגון "עזרה ישראלית", הם ביקשו ממני שאתנדב לנסוע לאפריקה לחודש כדי לעזור בחלוקת מזון לרעבים". מתח רב גואה בלבה, מאיים להציף את רגשותיה.
"רעבים? אפריקה? חודש? מה לך ולזה?, צחק, מה פתאום? מי בכלל הציע לך את ההצעה המוזרה הזו? מה פתאום את?, את בטח צוחקת?!"
"אני בכלל לא צוחקת, אני רצינית לגמרי. השכן שלנו מר טופולינסקי מנהל את העמותה. הוא אמר שהם מחפשים אנשים נוספים שיתנדבו למשימה. אל תדאג, זה לא יעלה לנו אגורה. הם ממנים את הכל, את הנסיעה ואת הכלכלה" ענתה בנשימה אחת.
"נו באמת. זה נשמע לי מוזר. תעזבי את זה" אמר כשראשו מופנה למסך.
"אני לא רוצה ולא יכולה לעזוב את 'זה'. אלף אמרתי כן, התחייבתי כבר, וחוץ מזה אתה יודע היטב שאני עומדת על סף התמוטטות עצבים, אז במקום שתלך לקראתי אתה אפילו לא מתייחס ברצינות?" אמרה בכעס מהול בעצב, קמה מהספה והלכה לכיוון המטבח.
"טוב תחזרי רגע, למה את קמה באמצע השיחה?" הוא קורא אחריה
"איזו שיחה? אתה בכלל לא מקשיב. אולי שומע אבל לא מקשיב. הראש שלך בחדשות, כרגיל, לא אצלי"
"טוב. סליחה. אני מצטער. תחזרי רגע. הנה, בואי שבי על ידי, אני אקשיב"
שעה ארוכה ישבה לצידו מסבירה את הסבך הרגשי שחשה בפרוטרוט. למרות שתקופה ארוכה ידע על תחושותיה והרגשתה הרגישה צורך לחזור ולדבר ולהסביר ולפרוק הכל. הפעם באמת הקשיב, הנהן ושתק, הנהן ושתק. כשסיימה שאלה: "נו, מה אתה אומר?"
"טוב. בסדר. אני מסכים. אם זה מה שיעזור לך ולנו. האמת, הייתי מת לבוא איתך. אני יודע שמדובר בעבודה קשה, אבל השינוי הטוטאלי הזה, אני מקוה שתחזרי בן-אדם חדש".
קפצה משמחה, נישקה וחיבקה. כבר מזמן לא חשה כך.
'להבא אלמד לא לדכא את עצמי , לפחות לא בטרם תהיה לי סיבה' חשבה וחייכה, עיניה נעצמות לתמונות חדשות.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
