אחיות לנשק
[סיפורים בהזמנה אישית של נאדין]
אולי זה היה מוקדם מידי להתנדב, חשבה. אתמול זה נראה לה כל כך אקזוטי ונלהב, ואולי בעצם לא או כן?
לא יודעת.
להתנדב זה חשוב!
ככה תמיד לימדו אותי!
אמרו שצריך להתנדב ולעזור.
אם אמרו אז שהם יתנדבו!
תמיד ימצא איזה פרייר תורן!
אין שום סיבה שאורנה הררי, תתנדב ללכת שישים קילומטר, בשיא החום למען המלחמה בסרטן. למען חיסול הסרטן! לא פחות ולא יותר!
חיסול הסרטן, השמדתו, הכחדתו, הפתרון הסופי!
מאיפה מגיעה התעמולה הנאצית הזו?
ועוד נוסף לכל הצרות, לא מספיק שאני מוכנה לסכן את בריאותי למען המטרה הנעלה, אני גם צריכה להעלות תרומות בסך עשרת אלפים שקלים, כדי שהם בטובה יאפשרו לי ללכת.
עשרת אלפים שקלים חדשים!
איפה אני אמצא, מאה אנשים נדיבים, שיתרמו מאה ש"ח כל אחד?
אולי יותר קל למצוא חמישים, שיתרמו מאתיים?
או עשרים נדיבים מאד, שיתרמו חמש-מאות?
אין לי סיכוי!
איך הקשבתי למורן הזאת?
איזה כריזמה יש לה, לא יאומן!
אתמול פגשתי אותה אצל אחי.
שמרתי על הבנות שלהם, אחרי בית-ספר, עד שהוד מעלתה תגיע.
אני קורעת את התחת בבית-חולים, והיא עם כל העיצוב-פנים שלה, והשעות הגמישות, יכולה לקבוע פגישות עם לקוחות, איך שבא לה.
במקום שהיא תשגיח על הילדים שלי, אני עושה שמיניות באוויר בשביל הפרינצסה.
היא מגיעה באיחור של שעה, במקום להתנצל היא מתחילה להרצות לי על התנדבות למען מטרה מקודשת.
היא אומרת לי?
אני נלחמת בסרטן יום יום!
אני מהחיילים בחזית הקדמית!
ככה היא אומרת לי, "בואי יהיה מה זה מגניב! גם תעשי משהו בעל משמעות וגם תכנסי לכושר!
בכל מקרה את מרוויחה!
לא תהיה לך בעיה לגייס את הכסף! את יכולה לבקש את האנשים בעבודה לתרום. בטח הספקים, והלקוחות, ירצו לממן את המטרה הנעלה!”
לה יש ספקים ולקוחות!
מה לי יש?
חולים וחברות ענק שכלום לא מעניין אותן.
בדיוק מה שחסר לי? לבקש מהם טובות.
אחר-כך הם עוד יחשבו, שאני חייבת להם משהו.
אני בכלל לא בטוחה, איך זה משתלב, עם המדיניות של בית-החולים?
אני אף פעם לא תורמת, לכל השנוררים, אין סיכוי שהם ירצו לתרום לי.
ואיך אני אלך שישים קילומטר?
את המדרגות אני בקושי עולה!
אני כזאת מפגרת שבא לי להתאבד.
זהו אני מתקשרת למורן ואומרת לה שאני מתחרטת.
אבל מה עם דמיי-ההרשמה?
הלכו! אין מה לעשות! לפחות תרמתי מאתים שקל למען המטרה. למען המצפון.
יו איך לא נעים לי ממורן. הבטחתי לה שאצטרף אליה. היא תגיד, שהיא לא הייתה עושה את זה בלעדי ועכשיו היא התחייבה.
גם אני התחייבתי.
אני חייבת לעשות את זה, אין ברירה.
ומה אם לא אצליח לגייס את כל הכסף, והם לא יתנו לי ללכת?
איך אני אסביר לכל התורמים, שהם סתם זרקו כסף, שהם "סתם" תרמו למלחמה בסרטן?
הם עוד עלולים לבקש חזרה את הכסף.
איזה ברוך!
לא מעניין אותי כלום אני מבטלת.
אורנה הרימה את הטלפון וחיגה למורן.
נשמע צליל חיוג.
אני צריכה להירגע!
אני צריכה להיות אסרטיבית ורגועה.
הנה היא כבר עונה.
משיבון.
אורנה סגרה את הטלפון בלי להשאיר הודעה.
אני מרגישה איזה גוש פה.
הא זה בטח שום-דבר!
אבל מה אם כן?
חייבים לנצח את הסרטן הזה!
אין ברירה!
כל רגע שעובר, הוא קוצר אלפי נשים נוספות.
קודם סבתא, אחר-כך אימא ועכשיו תורי.
אני לא מתכוונת לשבת בשקט ולחכות לתורי!
אני לא פריירית של אף אחד.
הוא יכול לקפוץ לי!
אני אראה לו מי זאת אורנה!
חכה, חכה סרטן שד, ימיך קצובים!
אנחנו לא נישבר, זה רק שאלה של זמן ומשאבים, ואתה תחוסל!
תיכנס להיסטוריה של המחלות האיומות של פעם, שהיום מעלות גיחוך.
תצטרף לאחיותיך בגיהינום.
אני אשמיד אותך!
זה יהיה הפתרון הסופי שלך נבלה!!!
אני אארגן קבוצה של כל החברות שלי. יחד נוכל להתאמן ולגייס כספים.
איזה כייף, אני כל-כך מתרגשת.
אולי נארגן ערב שהכנסותיו יהיו קודש לגיוס הסכום, איזה רעיון מדהים!
איך לא חשבתי על זה קודם?
צריך לארגן איזה בדרן, או סטנדאפיסט.
נמכור כרטיסי הגרלה.
נדבר עם כל מיני בעלי עסקים שיתרמו משהו ואז נעשה הגרלה.
נפלא!
וואו, איזה שטף של רעיונות!
אני לא יכולה לחכות כבר להתחיל ללכת!!
איזה התרגשות.
אני אוהבת את מורני, היא האחות, שתמיד חלמתי, שתהיה לי.
אחיות בדם.
אחיות לנשק.
© כל הזכויות שמורות
