גם אני התפתתי-סיפור בזמנה אישית, "אדוות"

 לכל מי שמעורב

אולי זה היה מוקדם מידי להתנדב, חשבה.

אתמול זה נראה לה כל כך אקזוטי ונלהב. אבל לחפור בור, נו באמת, חשבה.

בין המחשבות, היתה מין תחושה כזו, שמחוסר אונים וחוסר פתרונות העלתה טיעון מעניין.

אדוות של גלים קטנים על פני המים, הם לא ייעלמו לעולם אלא ימשיכו לטייל עד שיהפכו לחלק מהשלם.

משפט לשמירה לסוף של הסיפור "דובי והסיר המכושף".

ניקח אותו אל מעבר לאופק ונחגוג איתו את הלילה האחרון.

בבוקר עם הזריחה, אישונינו יפתחו באותו זמן ואנו נדע מה מוטל עלינו לעשות.

גופו ירחף וירגיש ליטוף,חיבוק,כניסה,סוף ורגע.

מוזיקה תכנס דרך בועות החמצן האחרונות שעטפו את אוזניו.

והוא יחוש את המים מלטפים, לאט לאט הם יהדהדו פנימה.

הוא יצלול לשם, אל ארץ הצורות חסרות הפשר ומשהו לאט לאט יתקלף מפניו בכאב גדול יותר, מכל דבר שחווה בחיים.

זה סוף שווה לציון.

במיוחד למישהו שאהבתי והגיע הזמן שלו לתפוס את הרכבת.

ישנה תיאוריה שהדרך הכי כואבת למות היא בשינה, ככה שגם כל מי שצמא לדם אמור להיות מרוצה.

לטל היקר שלי.

נגמר לך הזמן, זה נוצר בינינו וסחף איתו משמעת,פסים,אנשים,חוקים,סדר וקו אדום.

קו אדום זו מילה אחת, אתה זוכר שהיינו צוחקים על זה?, מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף.

אתה הקמת את הארגון ואתה בגדת בו.

אם היית יכול לקרוא את המכתב הזה היית מבין כמה אני אוהבת אותך. אתה לימדת אותי לקרוא בין השורות.

אני יושבת פה ורואה איך גופי חווה את רחשי העולם הזה, איך כל מילה נוצרת לה מהכלום אליו אתה הולך. אני שומעת את צעדייך למטה ויודעת שאני אצטרך למחוק הכל, כששמעתי את דלת הכניסה כבר הרגשתי את הסוף שלך וזה הפחיד אותי.

או שכבר עכשיו אתה פה. והנשימות המתחזקות שאני מרגישה בעורפי הם לא דמיון.