הסיפור הזה אמיתי, ההתרחשות אירעה לפני שנים רבות, עד היום, אני לא מצליחה להבין מה בדיוק קרה שם?!
כבר כמה שנים שאנחנו נשואים, ובדרך כלל, חוץ מהיוצא מן הכלל, החיים דיי זורמים בכיף. שנינו עובדים, הילד המקסים שלנו בן חמש. לא מזמן שכרנו את הדירה הזאת, במרכז דרום תל-אביב, בנין חדש לגמרי שאנחנו חנכנו, דירת ארבעה חדרים בקומה רביעית. כשהכל חדש גם ההרגשה מתחדשת.
פעם בשבוע יוצאים לבלות עם הח'ברה. ארבעה זוגות, אחיו ואשתו, אביבה ודוד יהודה, צעיר ומצחיקן נצחי, זה שכולם מחכים לכל מילה שיוצאת לו מהפה ומיד תופסים את הבטן בפרצי צחוק בלתי נשלטים, ניסים ויפה ואנחנו. מדי שישי נפגשים, לפעמים עושים סבב אירוח בבתים, לפעמים יוצאים לסרטים, להצגות, למסעדה ב'תקוה' או לאיזה מקום חדש ואופנתי.
בימים ההם גיליתי, שלחלק מהגברים הסובבים את בעלי, יש מנהג קבוע, ביום חמישי בלילה הם מתאגדים, גברים בלבד כמובן, משאירים את נשותיהם בבית ויוצאים בחבורות לבלות במועדוני-לילה. רק מלשמוע על כך סמרו שערותי. והיו הסיפורים הלא מעטים על בגידות וזוגיות כפולה שהתחילו באותם ערבי חמישי. מדי פעם שמעתי חלק מהחברים מציעים לבעל שלי להצטרף אליהם, ולא פעם או פעמיים הסתלבטו על חשבונו כשלא הצטרף אליהם, ולא שכחו לספר לו איזה לילה נפלא הוא הפסיד, אתמול, שבוע שעבר....
באותו ערב יום חמישי, כשחזר מהעבודה, אכל ונכנס למקלחת. כשיצא הודיע לי שהוא יוצא לבלות. נחרדתי, "יוצא לבלות? למה? מה פתאום? ומה איתי? ולמה אתה לא מסתפק בחברתי?". הוא עומד על דעתו, הוא יוצא לבלות וכלום לא יעזור. יאיר חבר עבר שלו התקשר והם קבעו לצאת, עוד חצי שעה יבוא לאסוף אותו למועדון. נעלבתי, כעסתי, רתחתי, התווכחתי, צעקתי, איימתי, בכיתי, שום דבר לא עזר, הוא בשלו. "ככה זה נהוג! גברים צריכים את החופש שלהם, יום חמישי זה לילה לגברים בלבד!" טען.
באחת עשרה בלילה נשמעת צפירה חזקה מהרחוב למטה. הוא כבר מוכן, מריח, לבוש במיטב בגדיו, נראה מדהים, הלב שלי מתכווץ. אומר שלום ויוצא. לא עניתי.
לא היה לי ממש מה לעשות, הייתי מותשת ומיואשת, התיישבתי מול מסך הטלויזיה, ערוץ אחד בשחור-לבן, וצפיתי בתוכנית עד שהסתיימה בשתיים עשרה בלילה עם "פסוקו של יום". הלכתי לבדוק שהילד בסדר ונכנסתי להתקלח, שעה ארוכה, שלאחריה נכנסתי למיטה. עצמתי את עיני וניסיתי להרדם, לא הצלחתי. קמתי והתחלתי להסתובב בדירה, ממתינה בקוצר רוח שיחזור, מתפללת שלא יהנה, שיסבול, שיחזור על ארבע לזרועות אשתו האוהבת והממתינה.. מדי כמה דקות הוצאתי את ראשי מבעד לחלון לבדוק אולי סוף סוף הגיע, הרגשתי כמו בלון נפוח שעומד להתפוצץ. שעון הקיר מראה שתיים אחר חצות והוא עודנו מבלה, בלעדיי. ניסיתי לקרוא עתון, ניסיתי ספר, לא הצלחתי להתרכז. הנחתי על השולחן ממתקים, עוגות וכל מה שהיה ראוי לנחם אותי ולעסתי. אני יושבת על הספה בסלון ורואה בתמונות הצבעוניות שהמוח שלי מפיק מועדון לילה, אורות עמומים, מוסיקה רועמת, על הבמה אורות צבעוניים מרצדים, חשפניות מחוללות בתנועות סקסיות, גופן מבריק משמן. הוא יושב על הבר מפטפט וצוחק, עיניו מתבייתות על החשפנית המדהימה שמתקרבת אליו, שדיה השופעים נשפכים מתוך החזיה הזעירה, משובצת במאות יהלומים , חיוכה מפתה, היא מתחככת בו, מלחלחת את שפתיה בלשונה הורדרדה ומרימה את אצבעה אל שפתיה הלחות, מעבירה באיטיות ומחדירה אותה לפיה ברכות. הוא מוציא שטר מכיס חולצתו ומחדיר לעמק שבין שדיה, ידו יורדת ומלטפת את בטנה...
הלכתי למות!!!!!!
בדירה שלטה דממה, שמעתי רק את נשימותי, את תקתוק שעון הקיר ואת איוושות הצמיגים החולפים מדי פעם בכביש.
חשיכה מוחלטת שולטת בחוץ כשעולה מלמטה טרטור מנוע מונית. אני מסתכלת על השעון, כמעט ארבע לפנות בוקר. מתקרבת בזהירות לחלון ומציצה לשניה ונסוגה, שלא יראה אותי אם ירים את ראשו. אני שומעת את קולו מדבר, אומר לילה טוב. דלת האינטרקום בכניסה לבנין חורקת על צירה ונטרקת. מנוע המעלית מתעורר לחיים, יורד, שותק שניות אחדות ושוב פעילות רעש המנוע בעליה. אני רצה לחדר השינה, נכנסת למיטה ומתכסה בשמיכת החורף העבה, ראשי מופנה לעבר הקיר, ממתינה ומאזינה. אני שומעת את דלת המעלית נפתחת בקומה שלנו ואת הנקישת הסגירה כשחוזרת למקומה, את צעדיו ואת שקשוק המפתחות בדלת. המנעול מסתובב פעמיים, הדלת נפתחת ונסגרת ושוב ננעלת בקול שקשוק המפתחות. אני מכסה את פני בשמיכה ומתחילה לנשום נשימות קצובות, כישנה. לא רוצה שיידע שכל הלילה נשארתי ערה וחיכיתי לו שיחזור. צעדיו מתקרבים והולכים לכיוון חדר השינה, כולי ציפיה, ממשיכה לנשום קצובות, הוא נעצר, קולות מים זורמים נשמעים וקולות צחצוח שיניים, גרגור ויריקה. זרם המים נפסק ושוב הצעדים מתקרבים והולכים ומתקרבים עד אילי, נעצרים צמוד לצד המיטה שלי. הנה, הוא עומד לידי, בודק שאני ישנה, ואני נושמת בקצב הנכון. הוא לא זז מלידי, אני ממתינה שיזוז כבר, שיילך לצד שלו, יוריד את הבגדים והנעלים ויכנס למיטה, הוא לא זז, עדיין עומד לידי. נראה לי מוזר, אני מחליטה להתהפך, כמתוך שינה, לצד השני, זזה לאט, השמיכה עדיין על פני. אין שום קול, שום תנועה, שום רחש, דממה. הדקות מתארכות ואני מבינה שמשהו מעל לבינתי מתרחש כאן, והרי לא יכול להיות שיעמוד ללא תזוזה וללא סיבה כל כך הרבה זמן. שוב מתהפת ומשמיעה קולות מלמול כחולמת ובד בבד מזיזה בעדינות ממש טיפה את השמיכה מעל פני שיהיה לי שדה ראיה מינימלי, מעלה חצי מילימטר את עפעפי, קיר, אין אף אחד. לא יכול להיות! פוקחת את עיני ומביטה בחדר הריק , לאן הוא נעלם? אני קוראת בשמו, , מתרוממת מהמיטה ומחפשת אותו בכל חדרי הבית, איפה הוא? חיפשתי בכל מקום אפשרי ודמיוני, בארונות, במרפסת השירות, מתחת למיטות, אולי הבין שעשיתי את עצמי ישנה, אולי החליט, כעונש, קצת להפחיד אותי, אחר כך נצחק על כך ביחד, שוב ושוב אני בודקת, אין אף אחד מלבדי ומלבד הילד לא בבית, אני פוגשת רק את השקט.
אני חוזרת שוב לספה בסלון, הראש מסתובב לי ואני לא מבינה מה קורה פה. שוב אני ממתינה, הפעם בתמיהה מהולה בשאלות. כל דקה נראית לי נצח, השעון מתקתק וליבי דופק.
השקט נקרע ממנוע מונית מטרטר, נעצר מתחת לחלון ברחוב. רחשי קולו עולים לדירה, דלת האינטרקום, דלת המעלית, צעדים, שקשוק מפתחות, המנעול מסתובב פעמיים, הדלת נפתחת והוא מופיע במלוא הדרו, בוהה בי ושואל בחיוך: "את ערה?. מה קרה?".
"מה מה קרה! בטח שאני ערה. לאיפה נעלמת? לאיפה שוב הלכת?" אני שואלת בזעם
"מה זאת אומרת? הרי ראית כשהלכתי, אמרתי לך שלום ואפילו לא טרחת לענות" ריח חריף של בירה אופף אותו.
"לא לא, אני שואלת על לפני שעה. לפני שעה היית פה ושוב הסתלקת"
"תגידי את בסדר? מה קורה לך, חלמת חלום? את לא רואה שרק הרגע חזרתי?"
"לא חלמתי שום חלום. לא נרדמתי אפילו לדקה! כל הלילה חיכיתי לך שתחזור, וחזרת, שמעתי אותך, את כל הקולות"
"אני נשבע לך, את לא נורמלית, לא הייתי פה, עכשיו חזרתי מהמועדון. אם את לא מאמינה לי, על הבוקר תתקשרי ליאיר ותשאלי בדיוק באיזו שעה חזרנו. אני בעצמי אחייג בשבילך. אני לא מבין מה קורה לך, למה שאני אחזור ושוב אלך?!"
בדקתי, לא היתה לי ברירה.
עד היום אני לא מבינה מה זה היה...
