סיפורים בהזמנה אישית\ החיפזון מהשטן

אולי זה היה מוקדם מידי להתנדב, חשבה. אתמול זה נראה לה כל כך אקזוטי ונלהב.

הכל התחיל בצחוק בכלל לא התכוונתי שזה ייגמר ככה , בעצם אף אחד לא חשב שזה מה שיקרה .

בבוקר סתמי נתי (קיצור של ענת) ארגנה מפגש חברות לארוחת בוקר כפי שהיינו עושות לפעמים

במיוחד בימי הולדת של אחת מאתנו טוב הפעם לא היה יום הולדת אבל מה רע ככה להיפגש- גם ככה, ימיי דיי פנויים לאחרונה , קפצתי משמחה מזמן לא נפגשנו באמת, חשבתי, לא תיארתי לעצמי שדבר שכזה ישנה לי את החיים.

ישבנו במסעדה מול הים ,אורית יפית רחל נתי מעיין ואנוכי ,הזמנו ארוחת בוקר עסקית שכללה את כל אבות המזון- ארוחת בריאות כלבבי וברגע שתפסנו שלווה –אמרה נתי בהתלהבות- "מי באה איתי לטיול אקזוטי מרהיב" כולנו צחקנו "מאיפה הבאת את זה עכשיו?" אמרתי " את! זו את? עם הפחד הגבהים שלך? טיול אקזוטי? איפה?, בפלמחים? חחחחחחח " צחקנו –"לא, אני מתכוונת ברצינות " -אמרה,        " בדרום אמריקה חביבתי הכרטיסים עליי" היבטנו האחת בשניה ואני חשבתי שיש לי זמן עכשיו שפוטרתי מהעבודה והתחלתי לפנטז ולהתלהב "אני באה יש לי את כל הזמן שבעולם" אמרתי וגיחכתי לפני שמשהיא אחרת תקדים אותי - ואז נשלחה הפצצה  "זה לא במקרה שנפגשנו היום, בעצם זה ממש מתוכנן שתדעו לכן שאני הכי רצינית בעולם, אתן יודעות שאתן החברות הכי טובות שיש לי, האחיות שאין לי ומה שאני הולכת לספר לכן ישאיר אתכן בהלם -אבל אין לי ברירה ."

הבטנו אחת בשניה וניסנו להבין אם משהיא מאתנו יודעת כבר במה מדובר, לא חשתי שמשהיא ידעה והמבטים חזרו אל נתי , היא מלמלה "ידעתי"- "ידעת מה?" –שאלתי- "ידעתי שזה תורשתי" תורשתי מה?"שוב שאלתי- "תורשתי, המחלה הנוראה הזאת שסבתי חלתה ואחר כך אבא שלי ידעתי שזה יגיע אליי ולמרות זאת- לא , לא יכולתי ולא רציתי להיבדק , הרגשתי טוב הרגשתי שאני מצליחה לעשות ספורט לעבוד ולתפקד כמו כל אחד אחר , לאכול אוכל בריא ואף פעם לא עישנתי אז למה למה לי ללכת להיבדק ולהכאיב  בדקירות סתם לעצמי,להיות טרודה עד שיגעו התוצאות ובינתיים לראות שחורות, למה לעולל לי את כל זה, אני בסדר וזהו ... אבל זהו שלא ,"- היא הורידה את ראשה-" עכשיו הכל ברור אני נושאת את המחלה הנוראית הזאת שעוד לא מצאו לה תרופה, המחלה הנוראה שלקחה לי את היקרים שלי, המחלה שלוותי את סבתי עד...ש.. עליה השלום   ואחר כך עם אבא שלי, גם הוא לא ניצח את המחלה הארורה הזאת, גם איתו עברתי ימים ולילות וראיתי את ההתדרדרות שלו נהייתי פרופסור לכדורים ולתרופות שלקח, רדפתי אחרי הרופאים שיתנו לו את הויטמינים הכי טובים ומנות דם שהיה צריך, מה לא עשיתי והוא דעך ודעך  וככה כמעט כל המחלקה ,עכשיו זה תפס גם אותי אלה אם...."-"אלה אם מה?"- שאלנו כולנו   "אלה אם אעבור את הניתוח ,הניתוח היחיד שיכול להציל אותי וניתן לעשות אותו רק  בדרום אמריקה, בקליפורניה" –" נו ,אז מה את עוד מהססת?"- שאלתי בהתפרצות מפתיעה וכעוסה כאחד – לרגע עצרתי והרגשתי נסחפת – "מה אחוזי ההחלמה"-שאלתי במתינות הפעם, "אחוזים טובים בגלל גילי הצעיר, זה ניתוח קטן , אבל לא זאת הבעיה "-"אז מה הבעיה?" דחקתי שוב,

"הבעיה שאין מי שיבוא איתי,  אחי מטפל גם ככה באישתו והתינוקת, אתן יודעות שהיא בדיוק אחרי לידה - אז בגלל זה חשבתי ש..אבל לא מה פתאום ,איך יכולתי "-היא השתתקה " חשבת מה?" שאלתי ומשום מה הבנתי שרק אני והיא נשארנו הדוברות שבחבורה , אף אחת לא פתחה את פיה , התחלתי להתבלבל מה, "מה התאריך היום ? זה לא אחד באפריל או משהו כזה? את לא עובדת עליי נכון? מה יש כאן מצלמה ? מה?"- השקט המשיך להעיק "נתי,לא עושים דברים כאלה " אמרתי, "אני יודעת שלא ראיתי אותך מלא זמן ואולי את כועסת אבל את לא 'עובדת' עליי נכון?" נתי הייתה כזאת שנעלבת ושומרת טינה בעצם יכול להיות שרצתה לשחק ברגשות שלי- חשבתי  ואז....נתי התפרצה בבכי חזק ומצמרר והבנתי שהיא דוברת אמת . יחד עם זאת הרהרתי שהלוואי שזה יהיה רק צחוק , צחוק שחור אמנם אבל לצערי זה לא היה כך.

"אז מה את מבקשת בעצם שנצטרף אלייך לטיסה -לניתוח?" הבטתי בשאר החברות שהיו עוד המומות

ולא פצעו פא " כן" מלמלה נתי כן זה בדיוק מה שבאתי לבקש מאחת מכן אם יש ביניכן מי, שתוכל להצטרף איתי לנסיעה הגורלית הזאת להיות איתי ולעזור לי "-אף אחת לא ענתה כולן הסתכלו עליי כי בעצם גם אמרתי שיש לי זמן עכשיו  ואני , אני הבנתי שאני לוקחת  על עצמי את הנסיעה הזאת עם כל מה שכרוך בה  אבל הפעם הבנתי שזה לא לסתם טיול אקזוטי תמים וכייפי,כמו שפינטזתי בהחלה, זה החיים , החיים של נתי החברה הכי טובה שלי.

חזרתי הביתה כולי תשושה והמחשבות לא עזבו אותי לרגע ראיתי כל מיני מראות מול העיניים חשבתי על הכי גרוע ולא ידעתי מה לעשות אם מי לדבר ואיך אני הולכת לאגור את הכוחות האלה כדי שגם נתי לא תבחין בפחדים שלי, מצד שני חשבתי על נתי, מה היא מרגישה ועל מה היא חושבת בעצם זאת היא שהולכת לעבור את הניתוח הזה ובטח אם אמא שלה הייתה בחיים אז אני לא הייתי בכלל צריכה לנסוע איתה ,בטח היא חושבת המון על אמא שלה מסכנה, אמא שאף פעם לא היתה לה, כי היא נפטרה בלידה של נתי , איזה חיים קשים היה לה לנתי, אבל הרצון שלה לחיות הוא אינסופי מזל באמת שהיא לא נשברת וואו עכשיו שאני חושבת על זה היא באמת בחורה חזקה . ומה אני הולכת להגיד לאמא שלי היא בטח תדאג לי, אבל מה שלא יהיה החלטתי שאני נוסעת עם נתי . תוך שבוע הכל היה מוכן לנסיעה נפרדנו מהבנות מאח של נתי ומהורי והפרדה הייתה מלווה בבכי ובאיחולים להחלמה של נתי הייתי צריכה להפסיק את הבכיות ולזרז את נתי לטיסה לפני שהיא תתחרט, ניסיתי להצחיק אותה כל הטיסה ושיגענו את הדיילים עד שהמטוס נחת ואז הלב דפק והבנו שזהו -צריכים מהר להיכנס לעניינים, פרופסור אחד חתיך הגיע איתנו מהארץ, מבית החולים, להיות נוכח בניתוח. פרופסור מה זה חתיך ניראה לי שרק בזכותו, נתי הולכת לעבור את הניתוח הזה . נתי התקבלה לבית החולים ומשם שלחו אותה למחלקה ואני כל הזמן אחריה כמובן , היא רצתה לקחת לי חדר במלון אבל העדפתי להיות כל הזמן לידה בבית החולים "היום את יכולה לנוח ענת" אמר הפרופסור " הגשתי להם כבר את כל הבדיקות ומחר יכינו אותך לניתוח"  מיד קפץ לי רעיון וחטפתי את נתי מבית החולים לקניון שהיה לא הרחק משם צחקנו כמו שאף פעם לא צחקנו כך, לא היה אכפת לנו הרי אף אחד לא מבין מה אנחנו מדברות ואף אחד לא מכיר אותנו אחר כך חזרנו ונתי הייתה מאוד עייפה כך שנרדמה מיד ואני , אני המשכתי לחשוב על הניתוח הוצאתי תהילים שהבאתי איתי מהארץ וכל הלילה התפללתי בשבילה עד שנרדמתי על הכיסא . חמש לפנות בוקר אני שומעת צווחה "איי" התעוררתי וראיתי  שאחות בית החולים לוקחת דם מנתי הרגעתי אותה וליבי לא הפסיק לפעום בחוזקה ובקצב מהיר מעצם המחשבה שזהו הגיע יום הניתוח, הפרופסור 'החתיך' הגיע ונתי סוף סוף חייכה הוא אמר שעוד מעט יגיע המרדים ושהיא לא תרגיש כלום.

המרדים שוחח איתה והחתים אותה על ההסכמה להרדמה ואמר שעוד מעט יעבירו אותה לחדר הניתוח  נתי כבר מכירה את כל ההליכים האלו אני הקשבתי לכל מילה ברעדה ואז באו ולקחו אותה לחדר הניתוח אמרו לי שהניתוח יערך כחמש שעות נשקתי אותה והתבדחתי איתה שלא כדי לה למות כל כך מהר אנחנו עוד צריכות להתחתן והפרופסור הזה נראה דיי מתאים לתוכניות שלה, היא צחקה ולא הורידה את העיניים שלה מהפרופסור עד שנרדמה (כנראה) ואני נותרתי בחוץ כל כך לבד, בלי להכיר אף אחד, מלאה חששות ודאגות והמתח כרסם לי את כל הציפורניים, קראתי תהילים והזמן לא עבר שתיתי איזה עשרים כוסות קפה, והזמן לא עבר עישנתי כמו לא יודעת מה עד שנזכרתי למה אני מלווה את נתי והעפתי את הסיגריות לכל הרוחות, ממררת מבכי בסתר והזמן לא עובר ופתאום ניגשה אליי ילדה קטנה ושאלה אותי אם אני יהודיה מישראל וכל כך שמחתי , היא הבחינה בי שקראתי תהילים ואמרה לי שאח שלה כבן 40 עובר ניתוח דומה ולקחה אותי למשפחתה שגם הם היו מישראל וקראו כל הזמן תהילים האמא הייתה בוכייה והאבא עישן כל הזמן והילדה הקטנה כבת  11לא מצאה את עצמה אז יצאתי איתה החוצה וכשהבחנתי בשעון הבנתי שעברו כבר חמש שעות ואז חזרנו לחדר ההמתנה , נתי עדיין היתה בניתוח אח של רונית הילדה כבר עבר לחדר התאוששות ונפרדתי ממנה ,לבי התמלא חרדות , מה קורה למה היא מתעכבת לא היה לי את מי לשאול הסתובבתי סביב עצמי קראתי שוב בתהילים התחלתי לדבר עם עצמי ועם כל מי שיכול להושיע אותי, דיברתי עם כל הצדיקים ועם היושב במרומים -מה העשה עם מי לדבר ופתאום הנייד שלי התחיל לנגן 'מתגעגעת' של אייל גולן, מהר עניתי וזה היה האח של נתי אמרתי לו שהיא עדיין לא יצאה מהניתוח והרגעתי אותו שיש עוד זמן אבל רעדתי כולי ואמרתי לו שינסה שוב בעוד שעה ושאם אדע משהו לפני אנחנו נתקשר אליו – אנחנו המילה הזאת הבעירה בי אש בכל הגוף -אנחנו? ואז הגיע הפרופסור נשמתי נעתקה והוא הרגיע אותי ואמר "הכל עבר חמודה ענת בחדר התאוששות אל תדאגי נראה שהכל בסדר מחכים שהיא תתעורר" –"תודה לחשתי" בקושי יצא לי הקול והוא הזמין אותי לקפיטריה לאכול משהו כי אמר שאני צריכה להיות חזקה לטפל "בענת" כך הוא קרא לה ,הלכתי איתו לקפיטריה והזמנתי טוסט הוא שאל אותי הרבה שאלות עליי ועל ענת במיוחד ואני שמחתי כשחשבתי אך היא תרגיש שאספר לה כמה שהוא התעניין בה , כשסיימנו חזרתי לחדר ההמתנה ואז שוב הפרופסור ניגש אליי והוביל אותי לנתי