זיקנה

מרוטיי שיערות עד דימום קל

ישבו שלובי ידיים,

אחרי שנות אור וכאב

נחת עליהם פיק בירכיים,

קצת מהגופים המדוללים

בפה מלא מחסור שיניים,

אמרו אחד לשנייה אהבה

בשפה כבויה חסרת כל תדמית.

הם היו למאור הנינים

ולשואת מרמה של עבר,

גם בן בכור שקול דעת

שרר בינהם

כבול בשילטון העמים,

וכל שעשו בין ערביים

נרקם בסיפור הילולים וגינון השפיות,

הם היו לשנונים וקצת רפויים

רעידת לסטות מקננות חיבה מתוקה.

היה זה לקט חיים אפוף חסרונות

לנצח ליבם רבוי הכישלונות

נשאר תלויי בין קירות אדם,

של חמימות ממחצית היאוש

ומחצית הריגוש,

הכל מין ההכל

שניי זנבות פטורים מתחרות האנשות

על כיסאות מתנדנדים,

אל מול ירח וכוכב צפון אחד

לרבים שפות ובניינים ,

להם ראש על הכתפיים

פעור לרווחה אחד מבין השניים,

זה כל שהיו ולהם אהבה.