נעמה

לנעמה  שיער ארוך, שופע ומתולתל, עיני איילה חומות וחמות וכשרון טבעי להקשיב, ממש להקשיב לאנשים. "רק נעמה יכולה להבין!" הצורך לדבר איתה לפת את מירה מבפנים, מעתיק את נשימתה. או שהיו אלה המדרגות עליהם דלגה שתים שתיים עד הקומה השלישית. היא לחצה על הידית, אך הדלת, לא כתמיד, נותרה סגורה. "היא לא בבית," קבעה באכזבה, אך צלצלה בפעמון, צלצול ארוך ותובעני. נבהלה ממנו ונרתעה לאחור. מירה כבר חשבה לעזוב, כשרשרוש קל נשמע בדירה. צלצלה שוב וכרתה אוזן אל המתרחש מעבר לדלת.

 

לפתע סב המפתח והדלת נפתחה לרווחה. מירה הסתערה פנימה ונבלמה באחת על ידי ריחות שעלו מהדירה. והמראות לא היו טובים בהרבה. לאחר שאוששה את חושיה הבחינה בנעמה השרועה על הספה בפיזור איברים. התריסים היו מוגפים והחלונות סגורים. צבעי שמן נותרו להתייבש על הפלטה מפיצים בחדר ניחוחות טרפנטין. שפופרות פתוחות ומכחולים מוכתמים היו מפוזרים על רצפת החדר בין הציורים הבלתי גמורים. לפחות מעשרה ציורים הביטו במירה על מירה עיניים גדולות ועצובות.האפלולית והטרפנטין סחררו את חושיה ומירה פנתה לפתוח חלון. בדרך הבחינה בריח נוסף, חריף , חזק, מעורר בחילה. תחילה לא ידעה למה לשייך אותו, אך הוא בפירוש הזכיר לה משהו. היא העיפה מבט סביבה והבחינה בשאריות המזון שדבקו בכלים המלוכלכים שגדשו את החדר, שלא להזכיר את המטבח. והריח! או הריח! ריח ערמות הזבל שגדשו את המדרכות בשביתת הרשויות האחרונה.

חומוס שהתייבש על הצלחת התבקע כאדמת לס צמאה, סביב קליפות התפוזים, או שמא קלמנטינות? חגו דרוזופילות. השאריות היו במטבח, בסלון, בעיקר בסלון, בחדר השינה, בחדר האמבטיה. הם היו על גבי צלחות, התייבשו בכוסות, נדבקו לסירים. חלקם נותרו בכלים חד פעמיים במיקרוגל והאובן, הציצו משקיות הנייר וקופסאות הפלסטיק. היו אלה פירות, ירקות, בשרים, בורקסים ופיצות, מיצים ומרקים, מנות חמות וטייק אוויי. הכל נלקח, נטעם, הושאר...

"נעמה," במאמץ רב פילסה מירה את דרכה אל הדמות היחפה, שכתמי צבע מכסים את בגדיה וגופה ושערה תלוי קווצות קווצות, ישר, שמנוני ומבריק.

"מירה," לחשה נעמה וניסתה , ללא הצלחה, לפקוח עין.

"מה לקחת? מה עשית לעצמך?" זעקה מירה, מנסה, לשווא, ללכוד את מבטה החלול והמרוחק של נעמה.אני אקלח אותה, חשבה, אנקה את הדירה. איפה יוני? תהתה לפתע.

"איפה יוני?" שאלה את נעמה, ומבלי לחכות לתשובה משכה אותה לכיוון המקלחת. הפשיטה אותה, כמו הייתה ילדה קטנה, העמידה במקלחון, התלבטה מעט ואז הזרימה עליה זרנוק מים קרים. נעמה ניעורה מקפאונה, זיק תובנה חלף בעיניה ואז הביטה מעבר לכתפה של מירה ואמרה בקול שקט ויציב:

"חיכיתי לך!" וחייכה

מירה הסתובבה לאחור מצטמררת מהמבט שקדח את גווה רק כדי לראות שחוץ משתיהן אין עוד נפש חיה בדירה.

"יש!" ענתה נעמה למחשבותיה והצביעה על הוילון השקוף, המוכתם בירוק וכחול וכתום, שנע קלות ברוח השרבית.

 

כל הזכויות שמורות לגיטה אסנין