לחולי לב ונשים מהורהרות

היום אעסוק בחלק מן השאלות המטרידות אותי.

האם אני שונה?

אם כן, במה?

איך אתם רואים אותי?

איך אני נראה, יפה ובטוח בעצמי או עקום וילדותי?

איך אני נשמע, חכם ומתוחכם או כמו אדם שאינו מודע כלל למה שקורה בעולם החיצון?

האם טוב לכם כשאני איתכם?

האם תרצו לראות אותי שוב?

מה אתם זוכרים בי כשאינני נמצא?

האם אתם אוהבים אותי?

האם תסלחו לי אם אפגע בכם?

האם אני מצחיק אתכם מספיק או שאני רציני כזה?

פסיכולוגיה אחת אמרה לי שהפוסל במומו פוסל. אז אם אני פוסל את עצמי, האם במומי אני פוסל?

האם אתם מבינים אותי?

האם אתם רוצים שאלך?

האם אתם רוצים ללכת בעצמכם?

האם אתם פוחדים ממני?

האם אתם מרגישים כמוני?

מדוע אינכם עונים? האם בכלל אכפת לכם ממני?

האם אתם שמים לב לכך שאני רוצה באהבתכם?

האם אתם עצובים או שאתם רק נראים ככה?

האם אתם יודעים מדוע אני כאן?

האם אתם שמים לב לחוסר המודעות שלי לדברים? האם זה מוריד מערכי בעינכם?

האם אתם מודעים לחוסר המודעות שלכם לדברים?

האם אי פעם למדתם ממני משהו?

האם אתם שמחים שפגשתם אותי?

האם תמיד תהיו פה?

האם תעצבו כשכבר לא אהיה פה, כשאלך?

האם גם אתם עצובים כי יום אחד נמות?

האם אתם קוראים את זה ויודעים שאני בוכה עכשיו? האם גם אתם בוכים? האם אתם יודעים שאני גם צוחק עכשיו, מאושר? האם גם אתם צוחקים? איזה כיף זה לחיות, נכון? אפשר לעשות הכל, כל מה שרוצים, וכמה חוכמה יש בזה, בלחיות, נכון?.. רגע, האם אתם בכלל נופלים על ברכיכם לפעמים ושרים לבורא עולם?!..

אילו פינו מלא שירה כים

ולשוננו רינה כהמון גליו

ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע

ועינינו מאירות כשמש וכירח

וזרועותינו פרושות כנשרי שמים

ורגלינו קלות כאילות

אין אנו מסוגלים להודות לך, השם אלוהינו

אפילו על אחת

מאלף אלפי ורבבת רבבי הפעמים הטובות שעשית עמנו ועם אבותינו

האם התרשמתם משילוב המזמור היפהפה הזה בקטע? האם אני נשמע לכם מתנשא? האם אתם כבר יודעים מי אני? האם ראיתם פעם מישהי או מישהו כמוני, בדיוק כמוני? האם לוקח לכם זמן להיזכר מי זה כשמישהו אומר לכם "יוני יוסף"? מהו גודל ממוצע של זין לדעתכם?

שקט. עצב תופס את מקום התגובה שבוששה לבוא.

קשר העין אובד, העצב גובר, "אמרו דבר מה, משהו!" אני זועק בפנים, מביט בהם במבט מתחנן כמעט.

הנושא מתחלף ואני שוקע, מיואש, לא מבין איך העולם עובד. מפשפש בכל מעשיי ולא מוצא סיבה לידי המושטת שנותרה יתומה באויר. אני מביט בה שוב, היא עדיין שם, מחכה להם. הייתכן שאינם מסוגלים לראותה?.. מדמיין את הבעת פניי, מוצא בה בקשה כנה ולא מבין.

חמישה חלונות כבר פתוחים. באחד אני מצפה לראות את אווה או אדר, בשני את איימי, בשלישי את עמית, איאן, לירן או אבירם, ברביעי את נטע, בחמישי אני פשוט לא יודע. מחכה לכל מי שיזדמן למקום. מחכה למילה, ציור, תמונה, אמוטיקון, שיר, דעה, צרחה, מחכה ליחס כלשהו, רוצה לצעוק עד השמיים "תגידו משהו יא-אללה שלכם!!.. איך אני יכול לחשוב ככה שאתם חברים שלי?!?.."

והם מדברים, אבל נורא לאט, כל כך בשקט, מילותיהם אינן מפלחות את ליבי לרבעי רבעים. אני זקוק לכל כך הרבה יותר מזה אבל פשוט לא יודע מה לעשות. בדידות מציפה אותי. אני מפחד לסגור את החלונות ושונא את הציפייה, את התלות. פותח עוד שני חלונות, בראשון אני מקווה לראות את יעל, בשני את רועי. זה לא עוזר, היקום גדול כל כך והכוכבים מאכלסים נפח כה קטן, גודל הריק מתסכל אותי.

אני נשבר, משפיל את ראשי ומסתובב אל הקיר, גופי נשמט לישיבה מזרחית. מביט ברגלי ולא מבין למה. חוסר האונים הזה. אני שולח יד לכיס הימני ושולף קופסא של וינסטון לייט. מחפש בכל הכוח ומוצא מקום בגוף שעוד ריק יחסית מעשן. אני מרים את הראש כדי לנשום בין שאיפה לשאיפה, מבטי נמשך בלי משים לזבוב משתולל שנוחת לרגע של רוגע על הראי שבקיר. אני קם על רגלי ומתקרב, הוא בורח ומשאיר אותי לבד עם בבואתי. אני מביט בה ומפסיק להרגיש, עובר מספר פעמים בין העיניים לאף העקום, השפתיים המכווצות משתחררות והמבט מכווץ אותן שוב; משחרר את האישונים לחופשי והמיקוד נעלם, רואה את עצמי ממרחק לחיצת היד ונשאר כך עד עלות השחר הממהר לפתע. החושך מתפוגג, הכוכבים כבר אינם נראים בשמיים, רק אור ותכלת ברקיע. אני מניע את ראשי קלות ובבואתי עושה כמוני. מחייך בטיפשות והיא אחרי; מתבייש ורואה שהיא חשה במצוקתי - מחייך בתודה והיא איתי.

אני עוזב את הסלון והולך לחדר, מוצא את המחברת ויושב לכתוב.