היכל הודש

     *אלה* /  כל הזכויות שמורות

היכל הקודש

באותם רגעים  נראתה לי אמא כמו הכוהנת הגדולה, והמכונה הייתה היכל

הקודש.

עמדתי בפתח החדר נרגשת ודרוכה. אמא הרימה את מכסה העץ ושלפה את המכונה מהפתח הקבוע למעלה. שוב ושוב הבטתי בעיניים מאירות על עיטורי הזהב שקישטו את המכונה ונראו כמו לקוחים מארמון המלוכה. אחר כך אמא פתחה את דלת העץ  הקדמית ואני התקרבתי כדי לחזות בפלא: דוושת מתכת גדולה, מעין מדרגה המחוברת לגלגל גדול על-ידי חישוק גומי. עוד מעט אמא תקרב כסא, תשב על יד המכונה, תשחיל חוט בחור הקטן של המחט התלויה מגוף-המתכת השחור, ואז תניח את הבד על מדף-המכונה ותתחיל לדווש ברגליה.וכשגלגל הקסמים יסתובב לו בתוך הארון, והמחט תעלה ותרד לקצב מנגינת הקסם, תיווצר ותיוולד תחפושת הפורים שלי.

לרגע הבריאה הזה קדמה הכנה גדולה שהחלה יום אחרי ט"ו בשבט. רעיונות לתחפושות הועלו ונדחו, הוצעו ובוטלו, גובשו והתפוגגו, עד שהתקבלה הבחירה הסופית. אז הייתה אמא מציירת סקיצה קטנה על דף משובץ ואחר-כך מכינה "גיזרה" של התחפושת על נייר פרגמנט שקוף ומרשרש. כשהגיזרה  הייתה מוכנה , לקחנו אותה בעדינות והלכנו לנות בד.

קיפצתי כל הדרך לחנות, מקווה שלא יהיו שם עוד אנשים חוץ מאיתנו, כדי ששוורץ יהיה פנוי רק בשבילינו.  בכניסה לחנות אמא תמיד הייתה מזכירה לי את המדרגה הקטנה. דילוג אחד ואנחנו בפנים.

וואו! איזו שמחה!

מדפים מדפים, מהרצפה עד לתקרה, עמוסים בגלילי בד  צבעוניים.  ואני הקטנה נפעמת מהיופי. כשלא היו עוד קונים בחנות, שוורץ הרשה לי להיכנס אל מאחורי הדלפק. הוא היה מרים אותי גבוה למעלה, על הידיים, כדי שאגיע עד הגלילים שלמעלה. כשהיה לו מצב רוח ממש טוב, הייתי מצביעה על גליל שמצע חן בעייני, והוא היה מוריד  ופורש אותו על הדלפק כדי שאוכל ליצור בו צורות ואפילו להתעטף בו. זה היה עולם ומלואו. אהבתי להרגיש את המרקם השונה של כל בד ובד. היו עבים, דקים, חלקים, חלקים, מחוספסים, כבדים, קלים, עדינים ומבריקים. בינתיים אמא הראתה לו את הגיזרה והתייעצה איתו בקשר לבד המתאים. אחרי שהחלטנו על סוג וצבע, שוורץ פתח את הגליל, מדד את האורך הרצוי לפי הסרגל שהיה מחובר לדלפק, וגזר במספריים העניות עם הידיות השחורות. כשהוא קיפל את הבד והכניס לשקית, הודיתי לו בחיוך רחב וכבר הייתה לי חגיגה בלב.

הדרך מהחנות הביתה נראתה לי ארוכה מידי.טיפסתי במהירות לקומה השלישית ואמא עלתה אחרי ופתחה את הדלת. נכנסנו לחדר, אמא סימנה בבד ופרשה אותו על המכונה, משרטטת  בגיר מיוחד את הגיזרה לפי הדוגמה שבפרגמנט, ופורסת אותו על המכונה. היא קרבה כסא והתיישבה, נכונה למלאכה.

באותם רגעים נראתה לי אמא כמו הכוהנת הגדולה ומכונת התפירה הייתה היכל הקודש.