"נראה לי שמשהו לא תקין בלב שלי" אומרת לרופא המשפחה. הוא מביט עלי ברצינות ומכוון אותי למיטת הטיפולים. על חלוקו הלבן מופיע תג כסוף עם שמו. "תנשמי עמוק" מצמיד אלי את המתכת הקרה. "הכל בסדר עם הנשימה שלך, גם בדיקות הדם תקינות, אני מציע שתנוחי".
נכנסתי לאוטו הכסוף ונסעתי משם. השכונה הכי ישנה בעיר. ספסלים ישנים ורעועים ועצים קפואים. טיפטוף גשם מנקה את העולם ואני מפעילה את הווישרים. ברדיו שלמה ארצי ממלמל משהו על אהבה, ובום- משהו לא בסדר בלב שלי.
נכנסת לבית ומריחה מרק בצל. אמא מוזגת לי את המשקה החם לתוך צלחת ואני מורידה את המעיל השחור הארוך ומעיפה את הצעיף האפור לספה. "מה אמר הרופא?" שואלת אמא ואני לוגמת בשקט את המרק. "הוא הציע לי לנוח..." אמרתי. אמא חיבקה אותי "אני אוהבת אותך". צביטה- משהו לא בסדר בלב הזה.
עולה לחדר ומחליפה את הבגדים לטרנינג כחול עם פסים לבנים וחולצה שחורה ארוכה וצמודה. פותחת את מגירת הסודות ומנסה לאזור אומץ ולהשמיד את מה שתוקע אותי בעבר. אך הרדיו והגשם עושים לי דמעות, ואני מתמסרת אל שרידיה האחרונים של האהבה- ההודעות הכתובות שלו. נזכרת איך הוא היה משועשע כשאמרתי לו שאני כותבת את רוב ההודעות שהוא שולח לי. בום- הלב שלי משתגע.
נרדמת מכורבלת בפוך הרך. חולמת על מים, אולי דמעות, ים של דמעות.
הוא חובק אשה אחרת והיא דומה לי בטירוף. רגע, היא בעצם אני.
אבל לא ממש אני, אני אחרת. והיא מחייכת אלי ברשעות,
זו לא אני, הוא התחתן עם אחת אחרת! ואני זועקת לו בתוך החלום- "תתאפס! טעית באשה!!" והוא מצידו מתעלם ממני לחלוטין. אני כבולה באזיקים וקול לא בוקע מגרוני. הוא עומד בגבו אלי והיא מחבקת אותו ומביטה בי. חיוך זדוני, עיניה בהחלט לא עיני. צורחת, בוכה, מזיעה, משליכה חפצים, קורעת את האזיקים, הם בכלל לא אמיתיים. אוח, הלב...
מתעוררת באימה.
הכל שקט בחדר, אפילו הגשם פסק.
מנסה להתאושש מהטראומה שחוויתי, ומרגישה שמשהו פה לא בסדר.
משחזרת את פרטי החלום ומבינה שהוא כבר לא אוהב אותי.
אין לו רותם אחרת, יש לו אשה אחרת שהוא מחבק ואוהב.
ואני פשוט לא הייתי מסוגלת לראות את המחזה מהצד,
כבולה באזיקים וחסרת קול והשפעה,
בדיוק המצב הנוכחי שלי.
ולא בחלום.
מתקשה לנשום ופותחת חלון. ריח של גשם בשילוב של קרירות חורפית. אני מנסה לחייך, כי שמח זה העיקר, אבל יוצא לי חיוך עקום ומיד בכי. בוכה ובוכה, לא מצליחה לעצור את הדמעות. הן מתערבבות בטיפות הגשם שנחות על חלוני. הערבוב יוצר קול פעמוני, אני מביטה למטה ולפתע הכל מתערפל.
ואני רואה אותו, מגלה מה מעיק לי בתוך הלב.
הוא מאוד דומה לעצמו, רק ממש קטן, יושב לי בתוך הלב. מאיפה השיג לעצמו כזאת כורסא נוחה? וטלויזיה? מסך פלאזמה חדשני. הוא מחייך אלי בשקט.
"מה אתה עושה פה?" שואלת אותו.
"את הבאת אותי לכאן... בזכרונות שלך, בחלומות, ברצונות, בגעגועים..." עונה בשלווה.
"זה לא נכון.. אני מנסה להשתחרר ממך..." מגנה על עצמי.
"איך את רוצה לשכוח אותי אם את מעלה אותי בתודעה שלך בלי הפסקה?".
פוקחת עיני במהירות.
נושמת עמוק את אוויר החורף.
אמא קוראת לי מלמטה, אני סוגרת את החלון,
מחביאה את הדפים שלו במקום שאפילו אני לא אדע למצוא אותם,
והלב תקין.
