נולדתי ביום הקר ביותר שנרשם אי פעם בתולדות מדינת ישראל. אם תועילו לפנות מעט זמן מסדר יומכם העמוס, להביט ולהתעמק בארכיוני העיתונים הישנים עד שתגיעו לדיווחי היום שהחליף את יום לידתי, תהיו חייבים להתיישב על כיסא ולנשום מספר נשימות עמוקות לפני שתחלו במלאכת הקריאה, מכיוון שנפשותיכם הרכות תיחשפנה למראות כה מעוררי אימה, עד כי רק החזקים והחסונים שבכם יעמדו בכך: גשמי זעף עזים ששוטפים בתים מתכולתם ומותירים את דייריהם האומללים חסרי כל. מטחי ברד כבדים המנפצים זגוגיות ושמשות לכל עבר ופוצעים ברסיסיהם הדוקרניים עוברי רוח הנסים על נפשם ומחפשים לשווא מקום מסתור. רעמים מחרישי אוזניים וברקים מסנוורים, מחשמלים למוות. עלטה כבדה, כאוס מוחלט, משפחות ספונות בשארית בתיהם הקורסים. ילדים בוכים, שוחים או טובעים בנהרות ארעיים הגועשים בעוצמה, נושאים בנחשוליהם המתפתלים גופות עוללים זעירות ומטיחים אותם על קירות, מכוניות, גדרות שניקרו במשעול הנהר הסוער. תינוקות בוכים, ואין איש אשר שומע אותם, כי קולם הדקיק נבלע בסופה האימתנית הנדירה. ובתוך כל הזוועה הזאת גם שלג דובב, נוחת ברכות ובנועם על ענפי העצים המתנופפים ברוח ונעקרים מגזעם, על גגות בתים הנושקים לאדמה, על גופות הילדים והתינוקות שקול בכיים כבר נדם. השלג מכסה את הכל, מסתיר ביופיו ובלובנו הטהור את האימה שעדיין לא חלפה.
וכך, מתוך האנדרלמוסיה העצומה הזו בקעתי אני מבטן אמי והחלקתי מיד לתוך מרבד מושלג וקפוא עד אימה. אותו קור בלתי נסבל ילווה אותי עוד שנים רבות אחרי ולא ירפה גם תחת השמש הקופחת של חודשי הקיץ השרביים.
רוב האנשים אינם זוכרים את האירועים שהתרחשו בחייהם לפני גיל שלוש. אבל אני זוכרת את צבע האדום העז של דמי הנמהל בתוך פתיתי השלג הצחורים וצובע אותם בצבע ורוד יפהפה ונדיר למראה, כאילו כוח ערטילאי מנסה להשתעשע על חשבוני באומרו: "הורוד המרהיב הזה שזכית לראות לנגד עינייך כבר בשניות הראשונות של חייך הוא הורוד היחיד שתזכי לראות בשארית חייך". מרגע זה ואילך תיהפך מטרת חיי לשחזור הורוד הנדיר הזה. לעיתים, ברגעי ספק, אשאל את עצמי, אם הורוד הזה אכן היה קיים או שמא הוא פרי דמיוני בלבד, ולא אמצא תשובה.
וזכורות לי גם דמעות ורודות, מזעזעות בעוצמתן, שכמו הגיעו ממרחקים, ממקומות אפופי עשן סמיך. שנים תהיתי לגבי מקור הבכי הזה שנחקק עמוק בזיכרוני, ורק כעבור תקופה ארוכה גיליתי שהבכי הזה הגיח עמוק מתוך נבכי נשמתי וזעק למגע שאיחר להופיע וחרץ את גורלי בין רגע. במשך שארית חיי אנסה לפצות, בדרכים עלובות ומעוררות רחמים, על רגעי הבדידות הראשונים של חיי, ולעולם לא אצליח. לעולם לא.
בנפנופי רגליים וידיים בלתי פוסקים שנמשכו בוודאי דקות ממושכות ובצווחות שאינן נשמעות, זעקתי לאמי בצפייה שתעטפני תחת כנפיה ותהווה עבורי מגן וסככה מפני הקור העז. אך כל מאמציי עלו בתוהו. זרועותיי התעייפו במהירות, רגליי התכסו בשכבה עבה של שלג ורדרד וכבד, קולי נדם ואיש לא נראה באופק האפרפר שהצטבר סביבי. ימים ולילות אחדים שנראו אז כנצח שכבתי תחת כיפת השמיים והמתנתי לישועה. שכבת השלג שמשה עבורי כשמיכה קטיפתית נעימה, שדמתה בעיניי לרחם אמי החמים ואת חלב האם החליפו מי השלגים.
השמש בצבצה לעיתים רחוקות בלבד מתוך חשרת העננים העבותה וטפטפה לעברי שביבי אש זעירים שנכנעו עוד בדרכם לקור העז והתקפסו בקרום קרחי שדקר אותי כחרולים דקים. הכאב נעם לי.
לאחר ימים אחדים הבחנתי בשני יצורי ענק המקרטעים לעברי בצעדים חככניים. בוודאי תוכלו לתאר לעצמכם באיזו מהירות דפק לבי הזעיר בראותי את שני יצורי הענק מתקרבים אליי ובין רגע שולפים אותי ביד גסה ממצעי הרך שהפך כבר למיטתי היחידה וכולאים אותי בתוך ידיהם הזרות. עוד לפני שהספקתי להבין את המתרחש סביבי, הם ליפפו אותי סביב שמיכת צמר שחורה, מחניקה ודוקרת וחטפו אותי משם. איש לא היה בנמצא על מנת להצילני משני היצורים אשר בגפיהם הארוכות ובמלמולי לשונם הבלתי מובנים נדמו בעיניי למפלצות. צווחותיי הדקיקות היתמרו כלפי מעלה והתפוגגו במהירות בתוך חלל האוויר הקפוא. לא יכולתי לחדול מלהביט בצבע הורוד המתרחק ממני לאיטו. אותו ורוד שנראה מקרוב כה מרהיב ביופיו, הלך ונעשה יותר ויותר חיוור. צבעו הפך לאפרפר ככל שהלכנו והתרחקנו ולבסוף התמזג עם האופק ונעלם לחלוטין. בכיי התחדש, הדמעות הורודות נעשו עכורות. הושטתי ידיים למעלה כמוחה בעקשנות על החטיפה הבזויה הזאת, אךשני היצורים הזרים והארורים האלו, במקום להבין ללבי ולהחזיר אותי אל מצע השלג הורוד והרך שלי, אל הבית היחיד שאי פעם הכרתי ואהבתי, רק הגבירו את קצב הליכתם ומחצו אותי עוד ועוד בתוך השמיכה המכבידה. כן, אני זוכרת את הכל לפרטי פרטים כאילו הם התרחשו רק אתמול. אני זוכרת, היה לי קשה לנשום.
התעוררתי בתוך כלוב מסורג מכל צדדיו ופתוח בחלקו העליון. מלמעלה, אני זוכרת, היו תלויים על חבל דמויות של צבים ירוקים החגים ללא הרף סביב מוט עץ ונכנסים ויוצאים משריונם לסירוגין. היה זה ירוק בוהק בגוון אזמרגד, המנוגד באופן מוחלט לאותו ורוד עדין שראיתי בפעם האחרונה בה היו עיניי פקוחות. התבוננתי דקות ארוכות על הדמויות הללו כמו היו שתי עיניי הזעריריות שאך לפני ימים אחדים נפקחו לראשונה וספגו בבת אחת את מראות העולם המסנוורים. חיות מוזרות עם שריון המשמש להם כבית. כמה ייחלתי שגם לי יהיה בית קטן משלי, שאליו אוכל לחמוק כל אימת שיגיעו אנשים ויציצו בי מבעד לסורגי הכלוב. הושטתי ידיים כלפי מעלה, מנסה לשווא לתפוס את השריונים הבלתי מושגים שחגו סביב ראשי המנסה לשווא לעקוב אחריהם. מאותו רגע הבנתי לראשונה עד כמה מטיבה עמי השינה ומרגע זה ועד אין קץ ארצה לצלול אל תוך מעמקי השינה המסתוריים בכל פעם כשאחוש עצבות קודרת ולהיעלם אל תוך חלומות שאותם הפכתי עם השנים למציאות חלופית. החלומות שלי היו המפלט הנכסף והיחידי שלי מהירוק המסנוור אל הורוד שעוד היה אז חקוק עמוק בדמדומי זיכרוני. בחלומותיי התדירים יכולתי לראות את עצמי מדיי לילה שוכבת בזרועות אמי על תלולית של שלג בלב קרחת יער שוממת ומנסה להיחלץ מזרועותיה, כאשר אני רואה באופק שריון צב ורוד ואני רוצה להיכנס אליו, להיעלם בתוכו ולהישמר מפני העולם שנקלעתי אליו כנראה בטעות. אני עוזבת את אמי וזוחלת לעבר השריון הורוד תוך התעלמות מקריאותיה החוזרות ונשנות. באותו רגע בו אני עוזבת אותה היא נעלמת ואני מתקדמת לאיטי לכיוון השריון. אך למרבה האימה, ככל שאני מתקרבת אל השריון הוא רק הולך ומתרחק, אני ממשיכה להתקדם לעברו תוך התכחשות מוחלטת לעובדה שהמרחק ביננו רק הולך וגדל עם הזמן, זוחלת וזוחלת בתנועות מכונה מקולקלת שלא ניתן עוד לעצור אותה, עד שלבסוף, לאחר מאמצים מתמשכים, אני נופלת באפיסת כוחות על השלג הלבן והשריון גם הוא, ממש כמו אמי, מתפוגג ונעלם מול עיניי.
מדי בוקר הייתי שבה וממתינה בקוצר רוח ללילה, בתקווה שאולי הפעם אצליח להגיע אל מחוז חפצי הנכסף. אך כמו במציאות, גם בחלום, מעולם לא עלה בידי להגיע אל השריון הורוד שלי.
