לחשוב בגדול 2
בעוד עשרים שנה אהיה בת ששים ושש. המחשבות שמצטברות לי במוח לא יושבות בקרן זוית. דרכן אני מתבוננת אל עצמי. הן מקיפות אותי במרוץ הזה שנקרא חיים. במיוחד אחרי שהתחלתי בקריירה שניה. אני מרגישה שהן מרוממות לי את הנפש. כל פעם אני מתעוררת עם אנרגיות חדשות שצובעות לי את היום בצבעים של שמחה ואור.
אך מה עושים אלה,שזה עתה פרשו מעבודה ויצאו לגמלאות? מה הם עושים עם עצמם? איך הם מתכננים את הזמן שלהם ובודקים הספק איכותי? הזמן מאוד יקר אם לא יודעים לנצלו היטב. לאלה שגולשים באתר הזה "דרך המילים", אני מציעה לקרוא את השורות האלה ואולי הן תפקחנה לכם כיווני חשיבה וזרימה חיובית להמשיך הלאה.
אני מאמינה שבכל אחד מכם חבויה יצירה אישית משלכם. צריך רק לקחת את הכלים המתאימים: מפתח, ארגז כלים,עפרונות, מחקים מכחולים ודפי נייר מכל הצורות ומכל הסוגים. כדי להגיע אל היצירה המסתתרת בחדריו הסודיים של הלב. בחדרים האלה יש מדורים שונים של התעניינות, מנוחה, הנאה, עיסוק בספורט ועוד. אבל לפני שלוקחים את המפתח אל ארכיון הלב, אתם צריכים להיות בטוחים שזו ההחלטה הנכונה עבורכם. מפתח הלב פותח רק את חדריו. הכניסה אל החדרים הללו היא אישית בלבד. אף-אדם לא יכול להחליט עבורכם מה טוב ומה רע. צריך ללכת בעקבות הקול הפנימי שלכם שיודע לכוון ולעזור בהתמודדות עם בעיות.
ואז כשנקטתם בדרך שבחרתם לכו אל תחומי ההתעניינות שלכם. ודאו מה מעניין אתכם ? ממה אתם רוצים להפיק הנאה או פרנסה חדשה ? תגלו שהעולם הוא לא שחור כל-כך אחרי הפרישה. צריך כיוון ומחשבה חדשה להמשיך הלאה. לחשוב בגדול על משהו שיתן לי סיפוק אישי ויעשיר את משפחתי. פתאום יראו אותי באור אחר. באור של נתינה וקבלה. באור של הפריה הדדית.
ואחרי שגיליתם את תחומי ההתעניינות החדשים שלכם, הרפו מעט את המחשבה ותנו לחיוך היוצא מתוככם לצבוע את פניכם באור ואהבה. יש הבוחרים לאסוף דברים שאיש לא חשב עליהם. יש המושכים ידם במכחול צבעים ומגלים עולם של מריחות צבע סמויות מן העין. יש הרואים בהתנדבות תרומה גדולה לחברה ועוסקים בה ויש כאלה שמשיחים אל הדף את מצוקותיהם, הרהוריהם ונצני יצירה קטנים המקפלים אותם ודוחפים אל המגרה פנימה. יש כאלה שבוחרים ללמוד באמצע החיים. אף-פעם לא מאוחר. החיים לדידי, הם האוניברסיטה הכי מוצלחת מכל הזמנים.
ואני מציעה לכם לצאת למסע פנימי אל תוככם. להתבונן היטב בנפשותיכם. להכנס פנימה אל מעגל האור. הקול הפנימי ידריך אתכם בשביליו הכמוסים של הלב. ואז רק כשתהיו שם תבינו לבד לשם מה נחוץ המסע הפנימי הזה.
מסע אל הנפש פנימה ומסע אל "האני" היוצר החוצה. כאשר תהיו בפנים תגעו בחבלי היצירה האישית שלכם. כאשר תרצו לצאת מהמסע היצירה היא זו שתוציא אתכם אל סולמות של אור. זה רק תלוי בכם.
הכתיבה, הציור,הפיסול, המשחק והבימוי הם כלים לריפוי הנפש הסוערת שלנו באוניברסיטה של החיים.
אנחנו חיים במדינה קטנה המוקפת מדינות עויינות. החיים סוערים וגועשים בה מתמיד. אין סבלנות והבנה לנוסעים בכבישי-הארץ. כל יום יש תאונות – דרכים. אין מקום לשלווה ורוגע כאשר אנשים נהרגים בפיגועי –טרור. החיים מאוד מתוחים בארצנו. ואם מפספסים חדשות יש תחושה של שקט לפני הסערה. אנחנו יודעים לדבר בנימוס אך לא עושים זאת. בתור בקופת- החולים למרות שלכולנו יש זמן פגישה ותור שנקבע מראש, אם הרופא משוחח מעבר לזמן הנקוב עם הפציאנט. מתחוללת סופה בחדר ההמתנה. אותו דבר מתרחש בבנק. אנחנו אנשים מתוחים,עצבניים, בלתי-נסבלים. מדברים עם ידיים ולא עם הפה. נדחפים לא בתורינו. ממציאים סיפורים שאין להם שחר כדי להכנס שלא בתור הנקוב. משהו קורה לנו.
אין ישראלי יפה-נפש. יש ישראלי מכוער שצובע את פינות החמד של העולם בכתובות "דני ומשה דדון מישראל 1.3.04 " מי צריך לדעת שישראלים היו במקומות תיירותיים בעולם. דווקא לאחר שפרשתם מעבודה ואתם שונים ממודל הישראלי המצוי, אני יודעת שתנסו להאיר את הצד החיובי של הישראלי היפה שפוגשים אותו רק אחרי אסון או פיגוע.
ואת הישראלי הזה אני רוצה לפגוש. הישראלי הזה המלא כרימון, החושב על עצמו לאחר שעשה למען רעייתו וילדיו. שיודע שהוא צריך לאפשר ליצירה החבויה שבו להתגלות. והיצירה הזו באה בעקבות החוויה המופלאה של יצירת חיים פיזית ודמיונית.
כי ליצירה הזו יש כוח באמצעות המלים. זו כתיבה אמוציונאלית וחושיית. היא מאפשרת לך יכולת ביטוי בדרך הנראית לך. כל חייך אתה מתנסה בתפקידים שונים כאבא,כאמא, כדוד,כדודה,כמנהל ,כמורה,כטייס,כאמודאי וכעתונאי ועוד. דרך היצירה אתה מתמודד עם מצבים חדשים, נפתח אל הסובב אותך ואף מגיע אל הייחודי שבך.
הציור, המשחק והכתיבה באים להיות המענה לצרכים הפנימיים בהבעה שלך. אתה רק צריך לבחור את הדרך שנראית לך. כל אחת מהדרכים הללו מביאה לשחרור רגשות (קטרזיס). הנפש שלנו עוברת תהליך של ריפוי בנגיעה באחת מהדרכים הללו.
לחשוב לא עולה לנו כסף.
