חרטה זמנית

פוליטיקה הוא שם הקלף. מסכה לבנה מחייכת, חסרת חיים, מזכירה מארחת יפנית. פפיון נשי מסתיר את מקום החיבור שלה עם המוט אשר על מרביתו מלופף עכסן חום ירוק, נחש פעמונים החושף את לשונו השסועה. זנבו של העכסן משמש כעניבה לאדם האוחז במוט, זה אשר יושב באחורי קלעי נפשי ומושך בחוטים, ערמומי; חיוכו הרחב חושף שיניים גדולות וצהובות, תחת מבט ארסי ולועג הנשלח מזוית עין בולטת בפניו הירוקות.

מראה גופה הנשי כל כך מרגש אותי, ידיעת חיבוק הבשרים הקרב מצרה תודעתי באלימות לערוצים של הנאה, עונג וכיבוש. היא מסתובבת בחדר עטופה מגבת, מסתירה טפח. אני עוזר לה לגלות טפחיים, מרתק אותה למיטתה, דורס ללא אומר את נסיונותיה לקום ונושק לה. היא לרגע שוכחת את שרציתי שתשכח, כורכת סביבי רגל ושתי ידיים. אני מטה אותה על צידה ומחליק ציפורניים מעורפה ועד ירכה, מושך את רגלה ומצמיד את מרכזי גופנו זה לזה, מנשק אותה על צווארה. היא חסרת ישע בעיני. אנחנו מתנשקים עמוק, מחפשים משהו שאבד מזמן. היא מושכת אותי למקלחת העבשה, פיסת טיח גדולה חסרה בתקרה. גופה העירום ניצב עומד, גבוה ויפה, אני מקרב אותה אלי, המים הרותחים מגבירים את קצב הלב. אני עוצם את עיני ומחבק, רוצה לגעת באמת - אך שוב פרח ממני שלא זו הדרך. היא מסתובבת ומפנה לי את גבה, שיערה השחור נפרש עליו חלק ורטוב. הזין שלי חצי חבוק עכשיו בחום, במקום האהוב עליו ביותר עלי אדמות. אני מאבד את היכולת להגיב. היא מניעה את האגן פנימה והחוצה, אני שולח ידיים קדימה ואוחז בשדיים הרכים, הסבון הופך את המגע למטרף חושים. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה.. אני אפילו לא בתוכה אבל רוצה להישאר כך לנצח. אין לי דרך להתנגד, אין בי רצון להשתלט, אני עולה בחלקיק של שנייה ומתפרץ, מרסק את הכלים. היא נשענת לאחור בסבלנות, נצמדת אלי עצומת עיניים, מחייכת. שקט. שוב לא חיכיתי לה. שוב נלך לישון במקומות אחרים על אותה המיטה. שוב יאיר הבוקר על מרחק בינינו, שוב זיון לא יעשה את ההבדל.