אני יודעת עד כמה אתה מופתע עכשיו.
לאחר שנים רבות כל-כך של דממה, שוב איני יכולה עוד לשתוק.
יצור מעורר רחמים שכמותי. כמו עני הרעב לפת לחם או נרקומן למנת הסם הנכספת, מחפשת אני בלהט אחר אדם שיאזין לכל חיבוטי הנפש המתרוצצים בתוכי, וכמו מזון רקוב שלא התעכל היטב בקיבתי, מחפשים מקום להישפך לתוכו. כי גרוני כבר חנוק מפסולת.
אני יודעת שאני מדברת מהר ובאופן בלתי ברור. אני יודעת שאני בולעת את המילים ולעיתים קרובות אתה חש צורך לעצור את שטף דיבורי ולבקש ממני לחזור על דבריי. תמיד דיברתי בצורה כזו. אתה לא היחיד שלא מבין אותי. אנשים רבים שבאו במגע עם עולמי במהלך שנות חיי הספורות חשו כמוך. רובם ניתקו את מגעם עם עולמי, הלכו כלעומת שבאו. אני מבקשת ממך שתבין אותי. זה צורך עמוק ובלתי נשלט לדבר במהירות כבמירוץ נגד הזמן. אתה יודע הרי שמעולם לא הייתי במרכז. תמיד הייתי שם, משקיפה עליכם מהצד, בוחנת אתכם בדקדקנות, קרובה אליכם כל-כך. פעמים רבות חשתי שאני כמעט יכולה לגעת בכם, אם רק אמתח את ידי בחוזקה, אבל רק כמעט, כי כמה שהתאמצתי להתקרב אליכם, תמיד נותרתם רחוקים. מעולם לא נתתם לי הזדמנות לדבר. חשתי כי עליי להיאבק על כל מילה שיוצאת מפי. השנים חלפו להן והמילים הרבות שהתגוששו על מפתן שפתיי, נאבקות על זכותן להגיח אל תוך אוויר העולם, לא עמדו עוד בפרץ, נכנעו ונפלו לתוך חלל לבי בקול חבטה עזה. מתוך לבי הצפוף הם הלכו והתפשטו אל כל שאר אברי גופי ומילאו אט אט את המעיים , הכבד, הלבלב, הכליות הראות הטחול, משם הם השתלבו עם זרם הדם שלי בתוך עורקיי וורידיי המתפתלים והפכו אותם לנהר סוער, גועש, מאיים להתפרץ. ובכן, לא קיים בי עוד מקום. קיים בי צורך עז להקיא.
אני יודעת שאני מדברת באופן מהיר ובלתי ברור. אני יודעת שאני בולעת את המילים ולעיתים קרובות אתה חש צורך לעצור את שטף דיבורי ולבקש ממני לחזור על דבריי. אני מתנצלת על חוסר הנוחות. אני מפחדת שלא תינתן לי ההזדמנות לסיים את דבריי. אני מפחדת שתקטע אותי באמצע ולא אספיק להגיע לפורקן.
אז עכשיו תהיה בבקשה בשקט ותרשה לי לדבר. תכבה את הטלפון הסלולרי שלך, כי אין איש בעולם שיש בפיו כרגע בשורות חשובות יותר מהדברים שיש לי לומר. תנתק את המקרר מהחשמל, כי מוצרי החלב והבשר הם חסרי חשיבות לעומת החדשות שממתינות בקוצר רוח על קצוות שפתיי וכבר כמעט נפלטות מעצמן. תסגור את התריסים ותאטום את החלונות בניילון עבה, ממש כמו במלחמה, כי ציוצי הציפורים ורחש המכוניות שבוקעים מבחוץ הם כמו אויב עבורי והשפעתו הרסנית יותר מטילי סקאד. תתקשר לראש העיר, תגיד לו שיעצור את תנועת המכוניות בעיר, שיכריז על עוצר כללי, שאיש לא יסתובב כעת ברחובות. כל רחש זעיר עשוי להסיח את דעתי, לקטוע את רצף מילותיי הנהדפות מתוך גרוני כהר געש מתפרץ. תשבור את פעמון הדלת, לאיש אין עכשיו זכות כניסה, לאיש אין זכות לשבור את הדממה.
וגם אתה תהיה כעת בשקט. אל תנוע על מקום מושבך ואל תוציא הגה מפיך. יש לי דברים חשובים לספר. עכשיו אני אדבר לאט וברור. אני אדגיש כל מילה, כאילו היא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות. כאילו כל מילה בפני עצמה מכילה בתוכה את משמעות החיים.
עכשיו, ואני באמת מבקשת יפה, תהיה בשקט.
כי עכשיו- עכשיו תורי לדבר!
