זה קרה בסוף הקיץ. שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו, אפילו לא תחושת בטן עמומה.
סוף סוף נסקו הלחות והחום הגדול מעלה והתפשטו לתוך חשרות עננים כבדים ואפורים, מתאספים באיום, לשונותיהם לוכדות בתוכן פיסות תכלכלות ומכסות את השמיים.
"הנוסעים לטיסה 424..."הכריז קול נשי.
עופר נשק לי מחבק את גווי, מחייך אל תוך פני הצמודות לפניו.
"אל תשכחי, תבדקי ביום ראשון באיזו שעה הטיסה שלי נוחתת, לפני שאת יוצאת מהבית", אמר.
"אל תדאג, אתה כל הזמן שוכח שאני כבר מתורגלת" צחקתי וחיבקתי אותו בשתי ידי.
גשם החל לטפטף כשיצאתי מתוך בנין שדה התעופה, חשבתי על השיער שלי ופתחתי בריצה קלה לחניון, נכנסת למכוניתי. נהגתי בצידו הימני של הכביש, לאט. יכולתי לשמוע בראשי את קולו, הרדיופוני מונוטוני, של קריין החדשות, בתחילת השבוע "כבישי הארץ החלקלקים שוב גבו... בתאונת דרכים קטלנית... ארבעה הרוגים".
השמשה מתכסה בטיפות, חורצות פסים בתוך האבק, כאישה דומעת. הוישרים נשמעים לידי, מניעם את גופם הדקיק והשחור הלוך ושוב, מצד אל צד, מכים בדפנות השמשה במרץ. הזגוגית בוהקת ואני מתאמצת כפליים לראות קדימה בכביש.
עוד כמה קילומטרים לכביש הגישה לישוב. הכל עדיין חדש לי, עוד לא הספקתי להתרגל לשינוי. הכביש ריק, חשוך מדי. פנסי המכונית מאירים מטרים ספורים קדימה, העיקולים רבים. מדי פעם מהבהבת באורות הגבוהים, ובכל זאת מאמצת את העיניים. השבוע החולף היה מפרך. המעבר החד וקצר ההכנה הטיל את אותותיו, ועדיין נותרו ארגזים רבים לפרוק, לבדי. כשעופר בארץ, הוא יוצא בבוקר וחוזר בערב, המחשבה על כך גורמת לי למשא נפשי של עייפות טורדנית. הדלקתי את הרדיו. מוסיקת 'טכנו' בוקעת מהרדיו, לא סובלת את הרעש הזה. מעבירה תחנה, מחפשת מוסיקה אנרגטית, קצב שירקיד את גופי בשמחה ועליצות, ברדיו 100 משמיעים את ה"בי-ג'יס" מתנועעת בקצב, ממשיכה לבהות בכביש. המכונית דוהרת קדימה, פתאום חשתי בחבטה, המכונית מזדעזעת מעט, לוקחת לי שניה לקלוט שמשהו קרה, הרגל הימנית שלי קופצת מעצמה ונלחצת בכח רב על דוושת הבלם, האויר שנכנס לריאותי נעצר, אני מפסיקה לנשום. חריקת אימים חותכת את האויר ברגעים שהמכונית נעצרת בבת-אחת. בהלה עוטפת אותי ומרעידה את גופי. מתרוממת במושב, מרימה את גופי קמעה ומסתכלת לאחור. לא מצליחה לראות שום דבר. חשיכה שולטת בדרך, פנסי הברקס האדומים זורקים מעט מאד אור. הטיתי את המכונית לשולי הכביש, ויצאתי, משאירה את הפנסים דולקים. חוזרת לצד הדרך, סורקת בעיני את האספלט השחור ואת צדי הדרך, בלב דופק מהדהד. 'לא יכול להיות שזה בן-אדם, אני חושבת ומקוה, לא יכול להיות שהייתי מפספסת, אולי פגעתי בחפץ כלשהו בכביש'. לבד, בכל המרחב הזה. הדממה מעיקה, אפילו מפחידה. עיני מתרגלות לחשיכה. לאט, גמעתי ברגלי מטרים ספורים כשיבבות איומות מגיעות לאוזני, רצתי ומיד נעצרתי המומה. החתול, שחור, שכב על גבו באמצע הכביש, ארבעת רגליו מפרפרות באויר, פרוותו המדובללת שסועה ונוזלת דם. יבבות יללות, קצרות, חדות בוקעות מפיו הפעור, קורעות את לבי לגזרים. עמדתי מולו בהלם. כל יבבה טלטלה אותי, ייבבתי איתו. לפתע השתררה דממה, חוזרת ותופסת את מקומה. גופו פרכס, נרעד ופסק, נשמט הצידה, רגליו נרפו ופשטו. דמעות זעזוע התגלגלו על פני. דקות ארוכות עמדתי ובהיתי בגוויתו, מבקשת להסתלק, אבל לא יכולה להשאיר אותו כך בכביש, לא מסוגלת להפקיר את גופו להמחץ שוב ושוב מהמכוניות הבאות. אבל גם אינני מסוגלת להרימו בידי. מתנערת ומחפשת מסביבי חפץ כלשהו שיעזור לי להזיז אותו מאמצע הכביש. בין השיחים מצאתי, ארגז ישן ומלוכלך מעץ, זרוק. הרמתי אותו וניסיתי להפריד פס עץ, אך הברזלים הקטנים והעבים שחיברו את השורות מאנו להפרד. בחמת זעם הרמתי את הארגז בשתי ידי, הטחתי אותו בגדר בצד הכביש בכל כוחי עד שהתפרק לחתיכות. הרמתי מהאדמה פיסת עץ מוארכת, ניגשת בחלחלה לחתול המסכן, נוגעת בו בעדינות באמצעות העץ, לוודא שאינו נושם. הוא לא זז, לגמרי מת. עלה בדעתי שמכונית כלשהי עלולה להגיח פתאום במהירות ואני עלולה למצוא את עצמי במצבו של החתול. במהירות הנחתי את הקרש ניצב, צמוד לנבלתו, דוחפת את הקרש עם רגלי, עוד פעם ועוד פעם עד שהצלחתי מתנשפת להביאו לצד הדרך.
לא היה לי עוד מה לעשות. חזרתי למכונית, יושבת כמה רגעים להרגע, מקנחת את אפי ועיני, התנעתי את המכונית ופתחתי בנסיעה דוממת הביתה, לביתי החדש.
בכניסה לישוב מאיר פרוג'קטור גדול מעל הבוטקה. השער החשמלי נפתח לאיטו שמאלה. נוהגת פנימה ונעצרת ליד השומר. השומר מתרומם, אוחז את תת המקלע בידו "ערב טוב" אומר ומתבונן פנימה. אני מחרה אחריו בעינים נפולות וממשיכה בנסיעה פנימה, אל תוך הישוב.
באנחה כבדה יוצאת מהמכונית, פונה לעבר דלת הבית. עיני מרחפות מעל לצמחיה היפה שנשתלה בתחילת השבוע. אני לא מסוגלת עכשיו להנות מיופיה, רוצה רק להכנס לביתי, לפשוט את בגדי ולשטוף מתחת לזרם מים קולחים וחמים את השעה האחרונה.
שכבתי במיטה, השלט בידי. היה לי חם ונעים, אך עדיין עננה ריחפה במוחי. בערוץ הטלויזיה הוקרן סרט פעולה. לחצתי על כפתור הטיימר לכיבוי בעוד 30 דקות וצפיתי. הספרות החלו להבהב על המסך, שוב הרמתי את השלט ותכנתתי אותו מחדש. שכבתי על צדי השמאלי, מקוה שהתנוחה הזאת לא תאכזב כרגיל, תיכף ארדם. הזמן עבר, התמונות מרצדות על המסך ועיני נותרות פקוחות כשהיו.
'לא יכולה לשכב כך יותר, אקום ואעשה לי כוס תה' חשבתי. קמתי מהמיטה, ניגשתי למטבח ממלאה את הקומקום במעט מים, לוחצת על כפתור ההפעלה. משכתי מהארון כוס, מילאתי אותה בסוכר, עלי נענע ירוקים והנחתי בתוכה שקית, ממתינה לכפתור הקומקום שיקפוץ בחזרה.
הרמתי את הכוס הרותחת ומהרתי להניחה על אדן החלון. רוח קרירה העיפה את שולי הוילונות באויר. הדקתי את תופסניהם והתיישבתי על אדן החלון, נזכרת שוב בחתול האומלל.
נשמתי את רוחות הסתיו החורפי והתבוננתי מבעד לחלון. רוח צפונית נרגזת הניעה בכח את ענפי וצמרות העצים מצד אל צד, עלווה יבשה התעופפה מול חלוני באויר ופצחה במחול מערבולת עם הרוח. לא רחוק עמדו בתי שכני טובלים בחשיכה. הרמתי את הכוס אל שפתי ושאבתי מעט נוזל רותח אל פי. בינות לעצים ראו עיני תנועה. חשבתי שנדמה לי והתבוננתי שוב. בינות לבתים חמקה דמות כהה וכפופה במהירות כמסתתרת.
חשש עלה בלבי. התמונה שזה עתה ראיתי נראתה לי מאד משונה. אם היה זה אדם מהישוב, היה הולך באופן רגיל, חשבתי, ואם מישהו משכני החליט לצאת באמצע הלילה לריצה, אין ספק שגם דמותו תהיה זקופה. המחשבה הציקה לי מאד. הרגשת מתח התחילה להתגבש באיזור הקיבה. נזכרתי ברשימת הטלפונים לשעת חירום שקיבלתי מוועדת הקבלה של הישוב. "תודה לאל! אמר לנו אברהם פרלמן, יו"ר הועדה, לא היו לנו שום אירועים יוצאי דופן, ומסר לידי את הרשימה, אבל שיהיה, על כל מקרה".
'האם זה המקרה? האם להעיר מישהו באמצעה הלילה? אולי זה סתם דמיוני הפורה'.
לא רציתי למצוא את עצמי מובכת כשיתברר שלא קרה בעצם שום דבר. ואם יש דברים בגו, מה אם יקרה משהו ואני שיכולתי להתריע, אמצא במצב הרבה יותר גרוע, מאשר להעיר באמצע הלילה את אנשי הישוב.
דקות ארוכות נהלתי עם עצמי דיאלוג. לבסוף החלטתי להתקשר לבוטקה של השומר בשער, אולי הוא יוכל לעזור לי. חייגתי, הקשבתי לצליל הטלפון באפרסת ארוכות עד שהתנתק והפך לצליל תפוס. ' לא יכול להיות, חייב להיות שומר בשער. אולי הלך לרגע להשתין, אנסה שוב. ניסיתי שוב ושוב, איש לא הרים את הטלפון מהעבר השני. שלושת נסיונותי כשלו, 'לאן נעלם השומר ולמי להתקשר? שאלתי את עצמי. דאגה רבה מילאה את לבי, הרגשתי מאד לחוצה, ואז מבלי לחשוב יותר מדי החלטתי לצאת ולבדוק בעצמי לפני שאעשה כאן בלאגן.
פתחתי את דלת הכניסה. הרוח שרקה והתחזקה. משכתי מעל הקולב את המעיל של עופר ויצאתי החוצה, מותירה את המנורה מעל דלת הכניסה דולקת. פסעתי לעבר קבוצת הבתים, מקפידה להשאר באמצע השביל, מרימה את רגליי, כדי לא להשמיע רחשי הליכה. כבר עברתי כחמישים מטרים מביתי כשקלטתי מה אני עושה ואיפה אני נמצאת, וכבר התחלתי להתחרט שיצאתי בכלל מהבית. קצב הלב שלי התחיל לעלות, נשימתי התקצרה, הנחתי את ידי על בית החזה וקללתי את עצמי על טפשותי. 'מה פתאום אני מחליטה לשחק אותה גיבורה" התחלתי להזיע. הרמתי את ראשי לשמיים כאילו משם יבוא עזרי. עננים בהירים שייט, מכסים לאיטם את חרמש הירח הדקיק. נעצרתי וחזרתי לאחור. 'עדיף שתתקשרי כבר' אמרתי לעצמי.
כמעט הגעתי לדלת הבית כששמעתי את הטלפון מצלצל, רצתי בפליאה, נעצתי את המפתח וסובבתי. המפתח עושה רבע סיבוב והדלת נפתחת. 'אוי ואבוי, שכחתי לנעול!' רצתי פנימה לחדר הכניסה והרמתי את האפרכסת נושפת לתוכה את המילה "הלו?" בשאלה
"גברת ישראלי?! אמר גבר בקול דחוף, מדבר אהרון, מהישוב, את בסדר?"
"אני בסדר גמור. מה קרה? מי אתה? אני לא מכירה אותך. למה אתה מתקשר באמצע הלילה?"
"תושבים ראו אדם אחד או שניים חשודים, מסתובבים בישוב, כדאי שתנעלו את הכל היטב, תאמרי בבקשה לבעלך" אמר בבהילות
"אני לבד, בעלי נסע. גם אני ראיתי דמות חשודה. מה אני אעשה עכשיו?"
"הזמנו משטרה וגם נשלח סיור לכל הבתים, לבדוק מה קורה. תעשי מה שאמרתי לך, תוודאי שהכול נעול".
מהרתי לנעול על בריח וסוגר כל חלון ודלת בבית. הייתי לגמרי מבוהלת. כל ה'ניסים והנפלאות' קורים היום, דווקא כשאני לגמרי לבד, ודווקא כאן.
נכנסתי לחדרי. הטלויזיה נותרה כבויה. האהיל הקטן על ארונית הלילה האיר עמומות. הורדתי את המעיל של עופר וזרקתי אותו על הכורסה. מתיישבת על קצה המיטה, חולצת את נעלי ומניחה על הרצפה, נכנסת מתחת לשמיכה ופתאום תופסות עיני גוש על השטיח, נראה כמו צואה חומה וכהה. אוטומטית קמתי לבדוק מה זה. אני מתכופפת להסתכל מקרוב, מגע מחוספס וגס סותם את פי בכח רב, אני מאבדת את שיווי המשקל ונופלת פני על הגוש, בקושי נושמת כשאפי נצמד נמעך לתוך סיבי השטיח, צווחת אימה עולה ונעצרת בפתח פי החסום.
"שקט. אף מילה, או שאת מתה קול גס מלחש באוזני, אל תזוזי"
לא זזתי. קפאתי על מקומי.
"אני מוריד את היד עכשיו, אני מזהיר אותך. שלא תעיזי לזוז או להזיז את הראש" המשיך ללחוש. עצמתי את עיני, עצרתי את נשימתי ושכבתי באותה תנוחה ללא תזוזה, ממתינה בחרדה, שיני נוקשות.
צלילי נגינה התפשטו בחלל הבית, שוב ושוב, שמעתי אותם במעורפל. לצלילים הצטרפו חבטות עזות, לחבטות נוספו קולות, בליל של קולות, נדמה לי שמתוך הקולות עולה שמי. קשה להבין, קשה להקשיב. צרור יריות, זגוגית מתנפצת. מישהו מתפרץ מבעד לדלת, אני לא רואה אותו, אבל מתחילה להפריד בין הקולות "דפנה?, דפנה ישראלי?, איפה את, את פה?" אני לא מעיזה להרים את ראשי, אני לוחשת, פה. אני פה.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
