סיפרים בהזמנה אישית, לשון מבעבעת.

זה קרה בסוף הקיץ. שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו.

גשם ירד על לשוני, נולדתי עם לשון ארוכה מידי ולא יכלתי להכניסה פנימה אף פעם. טיפות הגשם חילחלו לתוכה וצרבו את עורי, זה היה גשם חומצתי.כולם רצו ברחוב וחיפשו מחסה, לשוני בעבעה, וטיפות לשון החלו לרדת על סנטרי.המראה היה מזעזע אני מניח, כי כולם הסתכלו עליי בבעתה בזמן שאני רץ עם לשוני הארוכה וצורח צרחת גיהנום. בעוד לשוני מטפטפת לה מסביב לשפתיי.

תגיד מאיפה באים לך כל הרעיונות החולניים האלה?

רינת כתבה על אחותה הגדולה, רעות קרעה אותנו מצחוק, למה תמיד כשאני מגיעה אלייך אני צריכה להזדעזע?

המורה, מה אני אעשה שאני יותר מפותח לגילי.

זה לא קשור לגיל אמרה והסתכלה עליי במבט מזעזע .

אתה כותב כמו ילד, ילד חולה.

השתעלתי לפתע ויצאתי מהכיתה עם פרצוף מושפל.

בדרך לשירותים חשבתי על מה שהיא אמרה, הסתכלתי על הציורים הצבעוניים שילדיי כיתה ד ציירו והזדעזעתי. מה הם חושבים לעצמם הם לא יודעים שעם פנדה אפשר לצייר רק שקיעות וזריחות, עצים ועננים. למה הם מציירים פרצופים ואנשים?

אני בכיתה א ואני יודע יותר טוב מהם, למה המורה שלהם לא מספרת להם מה באמת הם יכולים לעשות?

עברתי ליד משרד המנהלת והרגשתי את הצביטה הקלה מתחת לפופיק, לא רציתי שהיא תראה אותי וניצלתי את כל המיומנויות שלמדתי מסרטי מקגיוור שהייתי נשאר לראות מאחורי הספה כשאימי חשבה שאני כבר במיטה.

הגעתי לשירותים והסתכלתי במראה המלבנית והמלוכלכת, לא חשבתי שאני שונה מאחרים חשבתי שאני הכי נורמאלי מכולם. אבל אז עצב החל להיווצר בבטני והרגשתי חור, חור שהייתי חייב למלא, החור גדל וגדל  וכל מה שיכלתי לעשות זה לשבת, אז סגרתי את המחסה של האסלה ובכיתי.

לפתע נשמע צלצול, לא רציתי לראות אף אחד ולא רציתי שאף אחד יראה אותי, הדמעות הפסיקו אך לא שמתי לב, התמקדתי בלפתח טקטיקה של גם לשבת על האסלה עם הרגליים באויר וגם להחזיק את הדלת כל כך חזק כדי שיחשבו שהיא נעולה. אל הצלצול נתלוו צרחות ואז המוני צעדים והרגשתי שעוד מעט אצטרך לפעול, הרמתי את רגליי על האסלה ועמדתי,הסתובבתי ושמתי יד אחת על הידית של האסלה ויד אחת בין רגליי, על הידית של הדלת, זהו נעול.

ילד מכיתה ד בא ומשך אותה, החזקתי בכל כוחי ולא הוצאתי פיפס,חשבתי שהוא וויתר כבר... אך הוא משך שוב ואני נפלתי על ראשי.

והתעוררתי.

אם זה מה שאני זוכר מכל ה3 שנים שהייתי מחוסר הכרה?

כן, פחות או יותר.

איך אני מרגיש עכשיו?

זאת שאלה מוזרה, רגע אחד יורד עלייך גשם חומצי, אף אחד לא עוזר לך ואתה מתעלף, רגע אחר אתה חי זיכרון של ילד שהוא בכלל לא אתה, חווה את הבושה שלו ומתכנן טקטיקות מוזרות, אתה נלחם על חייך בין שתי הידיות ומפסיד. קם במיטה זרה כשמישהי מוזרה שבצורה כלשהיא דומה למורה מההזיה שלי שואלת שאלות שאין לי מושג איך לענות עליהן אלא רק לנסות לספר מה קרה הלשון שלי חסרה לי, אולי היא יכלה להציל את המצב, אבל לפחות אני יכול לסגור את הפה.

טוב אני רוצה ללכת לראות איך אני נראה, לא אכפת לי שזה מזעזע.