סיפורים בהזמנה אישית-אקספרס של חצות

זה קרה בסוף הקיץ.שום דבר לא הכין אותי לאירועים שהתרחשו.

מעשה שהיה לפני מספר שנים:

נפשנו באנטליה, טורקיה, החופשה הייתה נפלאה, מקום מדהים

ביופיו, המארחים חביבים ומסבירי פנים, אוכל כיד המלך, מושלם.

מוצאי שבת של סוף תמוז.אנו עושים דרכנו לשדה התעופה לקראת חזרה לארץ.

בחוץ שרב כבד ונורא, ההסעה בלי מזגן, ייחלנו לרגע שנגיע לשדה להירגע

מהחום הלוהט.

סוף סוף הגענו.רצנו פנימה ושם ציפתה לנו קבלת פנים חמה, כלומר, לא מזגן

ולא בטיח (המילה בטורקית).

החום בטרמינל היה בלתי נסבל, כבר לא טרחנו לנגב את הזיעה, לא היה טעם.

אנו, קבוצת ישראלים, ממתינים בקוצר רוח למטוס יחד עם מאות נוסעים אחרים.עמדנו צפופים ומותשים, המטוס בושש לבוא, וכך חלפו שעות ולא

היה  במקום אדם שיכל לספק לנו מידע על המתרחש.

לאחר זמן שנראה כנצח, הגיע המטוס "שלנו".מיהרנו לעלות אליו-ומיד

ירדנו משם המומים ומזועזעים.

גרוטאה לוהטת ככבשן, טינופת, וסירחון שלא כאן המקום לתארו, הלמו בנו.

החלטנו שאנו לא נטוס  ב"מטוס" הזה.פשוט בלתי אפשרי.

אחת הנוסעות התעלפה .הוזמן רופא מקומי, ולאחר שטיפל בה בקשנו ממנו

שיבדוק מה דעתו על המצב במטוס, הוא עלה וירד אחרי שניות ספורות

המום, וקבע נחרצות:

"לא הייתי מכניס לשם אפילו בהמות!"

עכשיו אנו בבעיה גדולה, אין מטוס חלופי, אנטליה עמוסה נופשים ואין

אפילו חדר פנוי אחד.

אין מנוס, ניסע ונתפלל שהכול יעבור בשלום.

ארבעים מעלות חום, מאה אחוזי לחות, לא רק בחוץ, גם בפנים, ושם

נוספה צחנה שלא ברא השטן.

לא עברו דקות ספורות מההמראה, ומספר נוסעים התעלפו, דיילת אחת

מבולבלת הביאה להם מסכות חמצן-בלי חמצן.

המטוס הממריא החל להתקרר, יופי, הא? אז זהו, שלא, מן התקרה נזלו

על ראשינו קילוחין של מי קרח...

למזלי הטוב, אני נושאת עימי לכל מקום בקבוקון קטן של בושם ורדים.

הסנפתי ממנו כל הדרך, ויתכן שחיי ניצלו בזכותו.

בשדה התעופה נתב"ג המתינו אמבולנסים ומספר נוסעים פונו מיד

לבתי החולים .

כמובן שהגשנו תלונה על החוויה  הקשה שעברנו, וכפיצוי קבלנו

כרטיסי טיסה וחופשה בת שבוע ב...אנטליה.

נ"ב,

היות ולא ניתן היה להעביר את הכרטיסים לאחרים, קרענו אותם

לגזרים ...

 וברכנו "הגומל"!