על משקל מאזניים

"אני חייב לרפד את הכתפיות האלה מתישהו," אומר לי התיסכול ומנסה למצוא חתיכת בשר לא חשופה בכתף. אני נאנח, מתכונן לרע מכל וקם. זה באמת הרע מכל, אבל כבר ידעתי את זה. המאזניים הענקיות, פרט להיותן כבדות מאין כמותן, נוחות לנשיאה כצלב העץ של ישו. אני מתחיל ללכת, משתדל לא ליצור תנועות לא הרמוניות שינעצו את זיזי הברזל של המאזניים בגבי. "איך אתה מרגיש?" אני מתעניין. "ברוך השם." אני עונה. אני יוצא מן הקיוביק אל המסדרון הראשי של הקומה, מכוון אל עבר המטבחון. קפה וסיגריה זה רעיון לא רע. את הקפה הראשון של הבוקר אני מניח על כף שמאל של המאזניים, את הסיגריה על כף ימין ליד משאף הונטולין ומזמין את המעלית. שתי נשים מפוטפטות מהחברה השכנה כבר שם, אני נכנס, לוחץ על "ח" ונעמד עם הגב לקיר. תוך רגע אני מתאפס במומחיות של שועל מעליות ותיק על אזימוט המבט האופטימלי במונחי חמימות אנושית חלקי גסות רוח, נשען לאחור ומשלב ידיים. "זה בדיוק ככה," מסכמת שחורת השיער והן מחייכות בשקט עד שדלת המעלית נפתחת שוב. בזמן שהן חולפות על פני אני סוקר שני מחשופים ושני ישבנים ובחגיגיות אני גוזר על בהירת העור שבינהן לחיות חיי רווחה על כף המאזניים הימנית שלי. המעלית מגיעה לקומת החנייה, אני יוצא ומדליק את הסיגריה. אור השמש מושך אותי להישען בעמידה על המעקה, להביט בנוף המוכר מדי. מכוניות חוצות במהירות את הצומת הראשי של העיר, ההר הקטן שמצפון מזרח החליף שוב את צבעו לחום אפרפר. אני מרים את עיני, שתי חסידות משייטות להן בעצלות אי שם במרחק. אני מביט מהן ונמלא געגועים, גבי נעקם באנחה שמאלה עם תזכורת החופש הבוטה. אני מחטט בכף המאזניים הימנית כדי למצוא משהו מאזן. "שנייה מותק," אני מזיז בעדינות את הבחורה שבדיוק סגרה שם חוזה שכירות לשנה. "או! הנה זה.." תחת ערימת ספרים אני מוצא את הסכם האופציות שלי. אני קורא אותו שוב, מאבד לרגע את המיקוד כשאני מדמיין את העולם כולו ועליו שלט "1+1, רק היום!" וחוזר לעצמי, מתיישר. שב להביט במכוניות המכוערות. את השאכטה האחרונה אני כבר עושה תוך כדי חזרה לדלת הכניסה לבניין, זורק את הבדל לתוך שאריות הקפה שבכוס הקרטון ומשליך אותה לפח. במסדרון אני פוגש את מנהל קבוצת התוכנה. "נו התקדמנו במשהו?!" הוא נובח ממרחק שמונה מטר. "אה.. ל..לא במיוחד, עובדים על זה." אני עונה ומושך את המצערת בכוח תוך כדי שאני מניח עותק כבד נוסף שלו על הכף השמאלית. אני מגיע לקיוביק מעוקם ומתיישב בנפילה. הלפטופ שלי רוצה שוב לדעת אם זה באמת אני, טיפת אמון אין בתחום הזה. טרסטלס דומיין. אני נכנס לספריית המוסיקה והולך על אלה פיצ'ג'רלד וג'ו פאס. מזל שהקיוביק שלי הוא כבר לא כל כך קיוביק, הוא כבר יותר דומה למשרד פינתי עם אחלה אקוסטיקה. בקיצור, מזל שהוא נמצא על כף ימין. אחרת הייתי חסידה או משהו. לעזאזל.