מהריח הזה אפשר למות
כבר יומיים אנו תקועים בתחנת המעבר! השהייה כאן יקרה מאוד, עוד מעט ייגמר לי הכסף. הבעיה המרכזית היא אישור הגירה לאטואטה: הרי הוצאתי אותה באופן בלתי חוקי. נפגשנו עם נועם (שם בדוי!) והוא הבטיח לעזור, אולי אפילו לבקש מקלט מדיני, אבל זה לוקח זמן והכסף אוזל, כאמור. אני גם מתגעגע הביתה! לכוכי הקטן והמאובזר, למרק של אימא ביום שישי. החברה היו צוחקים ממני, איך מהרפתקן מושבע הפכתי לחנון חששן הפוחד לעזוב את שולחן המטבח של אימא. מה אגיד להגנתי? שבוע במחיצת אטואטה ומה שעברתי איתה סיפקו לי די "אקסטרים" לכל החיים. והדרך לפנינו עוד ארוכה!
אתאר לכם ארוע : בוקר ראשון במלונית המעבר, הדלת נפתחת ולחדר נכנס איש חסון בגובה בינוני : " שלום, שמי נועם,החבר שלכם שלח אותי לעזור לכם," אומר האיש , לוחץ את ידי ומושיט את ידו לאטואטה. היא מתקרבת אליו – ופתאום, תופסת את ראשה בשתי ידיה, הכרתה מתערפלת והיא נופלת על הרצפה (לא, לא! זה לא מסוג התגובות שאני מפיק ממנה במיטה!). וככה היא שוכבת, חיוורת לגמרי, על הרצפה, לא נושמת ואני , כמו אידיוט, עומד משותק לגמרי! נועם מחוויר גם הוא, צועק לי : "תנשים אותה", ובמקום לעזור, חומק מהר החוצה. למזלי, כמה נשיפות לתוך הפה מחזירות הצבע ללחיים של אטואטה והיא מתחילה לנשום בכוחות עצמה. למיטב הפאניקה שלי היא עדיין ללא הכרה. (כעת אני כבר יכול לצחוק על זה, חוויתי את זה מאז חמש פעמים, נהייתי מתורגל! מסתבר שלאטוטה יש מזרק רב פעמי למצבי חרום כאלה, היא פשוט לא הספיקה לספר לי.)
סוף הסיפור: נועם חזר כעבור חמש דקות, הניח על השולחן מיכל כסוף ואץ למקלחת. כשיצא משם נראה רגוע הרבה יותר (אם כי לבש תחתונים בלבד). "אני מצטער מאוד," אמר," מה שלומה?" בחן אותה בשביעות רצון, "יהיה בסדר," פלט, ולפני שהצלחתי לבחון את מעשיו קירב את המיכל הכסוף לווריד הצוואר של אטואטה. הייתי בטוח שהוא עומד לחסל אותה, שהוא מאלה הרודפים אותה, שה"רעים" מצאו אותנו. פו, אני נזכר בזה ומתכסה זיעה קרה. למזלי, לפני שקיבלתי התקף לב, אטואטה פקחה את עיניה ועשתה ניסיונות להתיישב. נועם עזר לה להתרומם והוביל אותה לכורסה הרכה. אטואטה התיישבה וחייכה אלי, נרגעתי.
לא לאורך זמן! מסתבר שכאשר ריח מרוכז מדי חודר למוחה של אטואטה בבת אחת, משתבש מרכז הנשימה שלה (כמו של כל בני מינה) , דבר המביא לנזק מוחי תוך עשר דקות ולמוות בכלל תוך חצי שעה . נועם הגיע מבושם למשעי, אפילו אני כמעט נחנקתי מהריח שהדיף: הוא כל כך רצה לעשות רושם טוב ששכח עם מי יש לו עסק!
"די זמן להשיג עזרה רפואית," אמר נועם בקול מרגיע, אחרי שכמעט חיסל לי את אטואטה. תודה רבה, באמת, חשבתי בליבי, ועליו אנחנו אמורים לסמוך?
בקיצור, ישבנו, דיברנו, נועם הסביר מה שהסביר, נתן לנו הנחיות איך להתנהג בינתיים, עד שישיג האישורים, והלך.
אטואטה התיישבה מול המחשב שלה, בכוונה להמשיך ולעבוד : "על אפם וחמתם אני למריחַי הנאמנים אספק את החומרים ויהי מה!!! הם (המשטרה, הערה שלי) לא נותנים לי לעבוד בעולמי? אז אמשיך ליצור בגלות!!! אדם חייב שיהיה לו חופש יצירה, אף אחד לא יחנוק אותי!..."
מסתבר שהתאהבתי בלוחמת החופש, אשת מחתרת לוחמנית, מה יהיה?
ומה יהיה כשנגיע לכדור הארץ? הרי אצטרך להחיות אותה כל עשר דקות או לחבר לבלון חמצן – אוי , זה רעיון! בסדר גמור, רק אצטרך להסביר למה (הסבר הגיוני, כמובן). אני מפסיק כאן – חייב לרוץ לספר לאטואטה!!!
כל הזכויות שמורות לאסנין גיטה
