הישרדות
[סיפורים בהזמנה אישית]
"איך אתם לא רואים????" עמדתי מולם, משתאה לנוכח עיוורונם...
חשתי תסכול הולך וגדל. מעביר את מבטי מאחד לשני. מנסה למצוא בן ברית.
חבורת אומללים מוכי גורל וסחופי רוחות.
נראים כמו עגלים המובלים לשחיטה, כמו צאן לטבח. מוכנים לחכות ביאוש לגורלם, או אולי מאמינים באיזה כוח עליון, שידאג להציל אותם, מהסכנה המוחשית.
כל האותות, והמופתים, ששיגרתי לעברם, התנפצו על חומות הניכור, וההתקרנפות.
עליבותם צורבת בנשמה, לנוכח ההוד, והיופי של הטבע סביבם.
הכל תלוי בי!
אף פעם לא הייתי תלמיד מוכשר, אבל עכשיו חיי תלויים ביכולתי להנהיג.
אם לא אוכל לשכנעם, לפקוח את עיניהם, אין כל סיכוי שנשרוד. לא אוכל לבדי!
שוב מביט בהם.
עשרים, אולי שלושים אנשים סחופי גורל.
לא להתייאש.
אם רק אמצא מישהו, שיעמוד לצידי, אולי יחד נשכנע עוד מישהו, ולבסוף נצליח לשכנע את השאר?
מנסה לאתר את המנהיגים, מישהו בעל חשיבה עצמאית וכריזמה. אחד שלא הולך אחרי כל העדר. מאמין בחושיו ולא מוותר. לא מפחד לקחת סיכונים.
עיני נחה על בחורה מרופטת, שרוטה ומכוסה בבוץ שחור ופיח. שירה נראה כעיסה דביקה של דם ואצות, אולי היה בלונדיני פעם?
משהו בעיני הטורקיז שלה לחד את תשומת לבי.
נחישות וטוהר.
ניגשתי אליה.
"מה שמך?” שאלתי ברוך שעמד בניגוד גמור, לטון ההרצאה, שנשאתי לפני-כן.
"נוגה," היא ענתה נושאת אלי את מבטה והרגשתי את לבי צולל.
"אבי, נעים מאד!” הצגתי והושטתי לה את זרועי החסונה. נוגה הושיטה את ידה העדינה אלי.
"אולי את רוצה להתלוות אלי לרגע?” שאלת-הזמנתי אותה.
"בסדר,” ענתה וקמה נסמכת על זרועי.
כך שעונים אחד אל השני, התרחקנו מהעדר.
התחלתי לספר על עצמי ועל חיי, ניסיתי לגרום לה להכיר אותי, ולהבין שאפשר לסמוך עלי.
נוגה גם היא סיפרה על עצמה ועל חייה.
כך התרחקנו והלכנו.
הנוף היה עוצר נשימה, מרהיב ביופי.
צמחיה טרופית סבוכה, חול אדמדם, הדקלים נעו באטיות ברוח הקלילה, וציוץ הצפרים המרננות בסבך, השרה עלי עליצות.
שכבנו זה לצד זו מביטים בשמש השוקעת.
הרגשתי אותה קרובה ויצרי התעורר.
שכחתי את הרעב והצמא, ולפתע רק רציתי אותה.
יכולתי לראות את הרעב בעיניה.
זו ההזדמנות שלי חשבתי ופתחתי לדבר: “נוגה, את חייבת ל...”
שפתיה סגרו על שפתיה ונשיקה בטעם של מלח ועשב ים השכיחה את העולם ממני.
גופינו התמזגו בסערת תשוקה, והתנפצו על חופי גן העדן.
מותשים שכבנו.
נזכרתי במטרתי והבטתי בה.
הייתי מאוהב.
מאוהב עד עמקי נשמתי.
ומה אם היא לא תאמין לי? זה ישבור את לבי!
לא! לא אוכל לעמוד בכך!
אני אתחיל מהאחרים, אותה אשאיר לסוף.
את היחסים איתה אני צריך לבנות לאט לאט.
הבטתי בבקתה הארעית שבניתי בגאווה. נוגה שכבה על צידה.
גופה המושלם והשזוף הבהיק בשמש המלטפת. שיערה הזהוב נשפך בגלים לעבר הגבעות וליטף את הפסגות החומות.
זהו, הגיע הזמן. אף אחד אחר לא שעה לתחינותיי והוכחותיי. היא תהיה חייבת לראות.
לא יתכן שגם היא עיוורת למציאות. זה הרי ברור כשמש.
אני אראה לה את כל ההוכחות, שהיא תגיע למסקנה לבדה, אין טוב ממראה עינים.
"נוגה!”
"מה יש אבי אהובי?"
"את סומכת עלי?”
"בוודאי! אני חייבת לך את חיי! אתה דאגתי למזוני ולמחייתי. רק בזכותך שרדתי!”
"בואי איתי בבקשה!”
"לאן?”
"אני רוצה להראות לך משהו!”
היא קמה וחיבקה אותי.
התקדמנו בשביל המוכר.
כל-כך הרבה פעמים כבר עברתי בו ותמיד ללא הועיל.
"שימי לב לכל העקבות.” אמרתי.
היא הביטה בי וסימני שאלה הצטיירו בגבותיה הדקיקות.
המשכנו להתקדם.
הצחנה הלכה והתגברה, הזבובים החלו לעקוץ, נחילים של זבובי בשר שחורים וזוללים.
"לאן אתה לוקח אותי?”
"אני רוצה לפקוח את עיניך! אני רוצה שתראי בעצמך! את לא יכולה להיות עיוורת כמו כולם, את מזן אחר, כמוני, לוחמת! שורדת!”
הגענו לערמות שאין לטעות בטיבן. גלים וצחנה בלתי ניתנת לתיאור. הלבנונית החלה לבצבץ בין הקרעים.
חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה: “את רואה שצדקתי?!”
"אבי, אני אוהבת אותך יותר מכל דבר. סומכת עליך עם חיי, אני חבה לך את חיי!"
היא עצרה והביטה בי.
"אבל ..." ניסיתי לסלק את המחסום.
ראיתי את גלי הטורקיז גועשים, מכים בעצמה, מלחמת האור באפל. האמונה בספק. רגע דימיתי שהיא בחרה בי בחיים ורגע נראה היה שלשטן אחיזה חזקה. אחזתי בחזקה גם כן, כאילו בשרירי המשתרגים אוכל לשכנעה.
לבסוף לקחה נשימה עמוקה והמשיכה:
"אבל לעולם לא תצליח לשכנע אותי בכך! אני לא מאמינה שיש כזה דבר בעולם בכלל, אולי פעם לפני מאות שנים, אבל לא כיום!
אין שום סיכוי, שדווקא על האי שלידו במקרה המטוס התרסק יהיו ...”
© כל הזכויות שמורות
