"איך אתם לא רואים????" עמדתי מולם, משתאה לנוכח עיוורונם:
על צג המוניטור ראיתי בבירור גידול מכוער מכרסם את רקמת המוח שלי. המומחים בחלוקים הלבנים החליפו ביניהם מבטים רבי משמעות והפרופסור פנה אלי בטון מרגיע:" ההדמיה תקינה לחלוטין, כולנו תמימי דעים שאין לך מה לדאוג." ניסיתי למחות, אך חששתי שצעקותי רק יזרזו את שיגורי לחמלקה הפסיכיאטרית ואני כל כך רציתי לחיות!
אטואטה נכנסה לחדר כעבור זמן מה ונראתה מוטרדת למדי. היא התיישבה לצידי והשקתה אותי מים דרך הקשית. הזזתי את ידי הקשורות למעקה המיטה, מנסה למשוך את תשומת ליבה, אך היא רק נדה בראשה לשלילה והצמידה אצבע קרירה לפי. התחלתי להזיע: האם היא איתי או נגדי? מדוע הרופאים מכחישים את קיום הגידול? האומנם הם לא רואים? למרות הכאב המפלח ניסיתי לרכז את מחשבותיי: רקמת הגידול היתה בצבע תכלת בהיר, בעוד גון התאים מסביב היה תכלת כהה. אולי ראיית הצבעים שלהם לקויה ? ואולי מבנה מוחי שונה ממבנה מוחם, לכן מה שנראה לי לא תקין נראה נורמאלי לחלוטין עבורם? מה לעשות?
"אתה צריך להתנהג כרגיל, להיות רגוע, להגיד שכאבי הראש חלפו!" לחשה לי אטואטה והכניסה לפי גלולה לבנה קטנה, "תישן בינתיים." שמעתי את דבריה כמו מרחוק, עפעפיי צונחים בכבדות על עיניי הדואבות.
התעוררתי בבת אחת ממשב רוח צוננת שהכתה בי בעוצמה רבה. גופי הטלטל מצד לצד, עצמתי את עיניי נוכח האור החזק. בשנייה זו הבחנתי ששני אנשים בבגדים שחורים נושאים אותי על אלונקה החוצה מבית החולים ומעמיסים לתוך מונית.
הושבתי מאחור, אך לא הצלחתי לייצב את עצמי וכמעט נשמטתי אל הרצפה. ידיים חזקות משכו אותי בעדינות חזרה ועטפו אותי בדאגה מייצבים את גופי חרופס. במאמץ רב פקחתי עיניי ופגשתי את מבטה האוהב של אטואטה. היא לא הפקירה אותי בבית החולים, חשבתי, היא תקח אותי למומחים אמיתיים, היא תדאג שירפו אותי.
"הגידול, הוא ענק," לחשתי לה,"אני מרגיש איך התאים שלו מתרבים בתוך מוחי, תצילי אותי!" בקשתי.
"תרגע," לחשה לי,"אין לך שום גידול, יקירי, רק תרגע, ששש..."
באותו רגע חשתי איך היאוש גורר אותי לתהום, אך זרמים של פחד משתקים את ברכיי. כל כך לא רציתי למות בין זרים.
"תהיה בשקט,אנחנו בסכנה גדולה מאוד."
"אנחנו?," חזרתי על דבריה. והיא הנהנה.: " אני אוהבת אותך." אמרה.
באותו רגע הרגשתי שאני יכול להפקיד את חיי בידיה.
כעבור זמן מה עצרה המונית בפתח הטרמינל. אטואטה דחפה לפי כדור נוסף ומאותו רגע אני לא זוכר מה אירע.
התעוררתי על הספסל באולם קבלה גדול. להפתעתי זיהיתי בו את אולם הקבלה של תחנת המעבר בה ביקרתי לא פעם לפני ואחרי מסעותי לעולמות רחוקים.
"ברחנו," אמרה אטואטה ועזרה לי לקום. כל עצמותי כאבו, מפרקים גם, צלעתי כמה צעדים ונפלתי חזרה על הספסל. " זה בגלל שהיית מקופל בארגז," סבירה אטואטה. לא שאלתי למה, רק בקשתי שתקח אותי לרופא.
"אין צורך, "אמרה,"אין לך גידול, אל תדאג. כאבי הראש שלך מקורם בשבב שהוחדר לקרקפת שלך על ידי משטרת הריחות שעקבו אחריי. הוצאנו אותו עוד לפני שעלינו לטיסה."
"והרופאים?" שאלתי, עדיין מתקשה להאמין לבשורת החיים
"הם קיבלו פקודה לשגע אותך , אז הראו לך הדמיית מוחו של חולה אחר."
כל הצלחנו לחמוק מהסכנה הגדולה, כך הגענו אל תחנת המעבר בה אנו תקועים , בהמתנה לרשיונות מעבר, כבר שבוע.
כל הזכויות שמורות לגיטה אסנין
