ב"ה
יי
איך אתם לא רואים?, עמדתי מולם משתאה נוכח עיוורונם, סיגלית הביטה שוב ושוב בפיסת הנייר הקרועה והמקומטת שהונחה משום מה בתיבת הדואר שלה, נראה שנתלשה ממחברת שורה אחת דיי נפוצה שניתן לרכוש במרבית החנויות לכלי כתיבה, הנייר עצמו נקרע בחמת זעם כך שבקושי ניתן היה להבחין בכתוב.
כתב יד מזוות מעט ומהיר, כעוס , חשבה לעצמה, אף שלא היתה גרפולוגית התענייניה בסוגי כתב יד וצברה מעט ידע. זה כתב יד נשי, מעניין מי הניח אצלי את הפיסה הזו . סיגלית החליקה בידה על שערה מהרהרת כשהיא עדיין נטועה ליד תיבת הדאר, היה צריך להיות לזה המשך אזשהו אולי יש משהו נוסף בתיבה. היא פתחה שוב את התיבה והתאכזבה לגלות שלא לא היה שם משהו נוסף, גלגלה את הנייר לכדור קטנטן והשליכה אותו אל הפח הסמוך, חוסמת במוחה את הטרדה שהחלה זוחלת אליה.
היא נפנתה להגיע לדירתה בקומה השלישית בזריזות, בקלילות עלתה במדרגות המבנה המיושן, מבנה יציב שעל דפנות קירותיו החיצוניים הונחו לבנים ירושלמיות גדולות. הזמן נתן את אותותיו אף באבנים שהשחירו ונמלאו בסדקים. ביתה הקטן היה חמים ונאה מרוהט בפשטות נינוחה, עמוס בספרים שהיו פזורים ברחבי הבית ושרכים ומטפסים ירוקי עלווה השתלשלו מהתקרה. היא השליכה מעליה את תיקה אל ספה מרופטת מעט שניצבה סמוך לקיר ואכלסה כמעט את רובו של חדר הארוח, וצנחה לאתנחתא קלה בכורסא תואמת , ריהוט שקנתה במחיר מציאה. סדר יומה הדחוס כמעט ולא אפשר בזבוז זמן מיותר. ביומן יומי רשמה בדקדקנות את פעילותה ההכרחית לאותו השבוע, פעילות שלאחר עבודתה כמזכירה בהוצאת ספרים.
השעה היתה חמש אחה"צ לערך, הרישום ביומנה וכפי שידעה ציין כי בשעה שש ארבעים וחמש עליה להיות נוכחת במפגש לימודי בין שעתיים, לשעור דיני ניזקין לאור היהדות.
היא התקלחה בזריזות, אספה את בגדיה לסל הכביסה, תוך שהיא אוספת בדרכה כביסה נוספת, הפעילה את המכונה והוציאה מהמייבש מצעים שיבשה אמש והחלה מקפלת כשמחשבותיה נסובות על העבודה אותה היתה אמורה להגיש והשעור שיהיה, טיילה בהגיגים בין קיפול סדין לקיפול ציפה גם אודות מערכת יחסיה עם עמיתיה לעבודה, שוב נתגלגלו הללו אל פיסת הנייר שהשליכה.
צלצול בדלת העיר אותה משרעפיה והיא נגשה לפתוח את הדלת ובידה עדיין אחזה בציפית.
"שלום שמי אורנה" אמרה אישה שניצבה מולה, חיוכה עייף ועיניה כבויות מעט , סיגלית הביטה בה אינה מבינה מי היא הגברת "שלום" ענתה בלבביות "שמי סיגלית"
"כן ידוע לי, ראיתי אותך כמה פעמים"..."אני השכנה כאן בקומה מעליך".
"אוה, לא ידעתי. אני מבקשת סליחה לרגע לא זיהיתי אותך, אולי ראיתי אותך פעם אני לא חושבת שיותר מפעם.
"הכנסי" הזמינה אותה למרות שזמנה דחק "הכנסי", אורנה עדיין נותרה בפתח הדלת מהססת
"לא", הסוס נשמע בקולה "רק חשבתי אולי תוכלי להשאיל לי אם יש לך כמה דפי אפיה?".
"דפי אפיה"?, "רגע אבדוק, רגע שבי בבקשה", החוותה בידה על הספה. היא נגשה אל מטבחה שהיה בעצם יחידה אחת עם חדר האורחים הניחה את הציפית על גבי שולחן האוכל הקטן, פתחה את ארון המזווה, לא לא היה לה. היא הביטה באורנה שעדיין עמדה שחוחת כתפיים, ותמהה האם זו אותה אחת שאכן ראתה פעם או יותר.
"אין לך לא נורא בכל מקרה תודה לך, חייבת ללכת", הודתה בעליזות מעושה ויצאה מן הבית בסגרה את הדלת חרישית מבלי להמתין שניה נוספת.
וואו, אם זו אותה אחת שראיתי הרי שאז נראתה טוב יותר, איך היא השתנתה, יכול להיות ?!, בזמן כל כך קצר?, סיגלית פתחה את דלת ביתה "אורנה" קראה בקול ובקומה מלמעלה נשמעה טריקת דלת חזקה שהרעידה את ליבה.
לשעור הגיעה באחור כשהיא מתנשפת. בקושי מצאה מקום חניה במגרש הענק שהעומד לרשות הסטודנטים, המרצה אותת לה על מקום ישיבה וסיגלית התיישבה באנחה לא אופיינית. מהר משחשבה נסתיים השעור וסיגלית נגשה לעומר בן שבת המרצה , הצטרפה אל המעגל שסבב את המרצה כמידי
פעם, כולם ביקשו לשאול שאלה, ללבן עניין. היא הפכה שוב ושוב במוחה האם אכן יש להטרד בשל פיסת נייר כפי שנמצאה בדירתה או איך ההלכה פוסקת במצב בו נוצר חשש. מהו החשש במדיוק לא יכלה להסביר אך ככל שחשבה על פיסת הנייר כן גבר חששה. התלבטותה לא נמשכה הרבה זמן וסיגלית מצאה עצמה מול עומר בן שבת, כשהוא ממתין לפנייתה. עומר גבר נאה ומרשים ונשוי הרהרה כשהרהור זה דוחק במעט את התלבטותה. הוא הוריד את משקפיו והחל לנקות את העדשות ועדיין הביט בה ממתין. "האם", פתחה ואמרה כשהיא מסמיקה קלות לנוכח מבטו "האם אפשר לדעתך להקיש מקריאה כלשהי", המילים התבלבלו והיא התלעלה "האם".
"סיגלית?! כן?!" אמר עומר בקול פשוט וענייני "קחי בבקשה את העט" הוא הוציא מתיקו עט וגליון נייר, "כתבי את שאלתך אם זה נוח לך יותר".
"לא לא זה בסדר", חזר בטחונה עצמי למקומו, "רציתי רק לשאול האם אפשר להקיש מפיסת נייר הכתובה בכתב יד על הכותב", "בעצם מה אומרת ההלכה במצב שאולי, אולי אינני בטוחה אבל אולי זה איתות" היא נשמה עמוקות לאחר שאלתה הארוכה.
"ובכן, איתות למה? על מה חשבת ?" הוא הרכיב את משקפיו והביט בה במבט סקרן.
"קשה לי לקבוע בוודאות מפני שאין לי כל פרטים" והיא ספרה לו על הפתק שנמצא בתיבת הדואר שלה.
"מעניין אך קשה לעשות משהו למרות שאני חושב שאם הגיע הפתק הזה אולי יהיו גם פתקים נוספים". "את יודעת מה , אם יהיה משהו כל דבר נוסף שלחי אלי בדואר האלקטרוני".
"את מכירה אותו נכון" ? "העברת כמה עבודות" היא אשרה במנוד ראש "ובכן כתבי ומי יודע מה עומד מאחרי כל זה". "אשמח לעזור" הוא אסף את תיקו בצעדים נמרצים.
באותו היום כשחזרה לביתה, לא הפסיקה לכתוש בעצמה על שפנתה למרצה בעניין הפתק, יש לך ספקות בסדר על מה זה נשען, אז מצאת פתק וכך התערבבו בתוכה הספקנות שבפנייתה והההתלבטות לגבי מידת חשיבות הפתק.
גם כן טיפוס חשבה לעצמה איזה מן טיפוס נעשיתי, חשדנית ומלאה התלבטויות. היא הכינה לעצמה כוס תה ריחני כשמעליה שוב נשמעו חבטות, כאילו משהו נזרק ונהדף אל קיר. זה אצל אורנה, קפצה ממקומה בבהלה, היא הניחה את התה על השולחן ועלתה לדירה בקומה שמעליה נאלצת לדפוק כמה פעמים עד שהדלת נפתחה כדי סדק וגבר גבוה שאל לרצונה. "האם אורנה בבית"? שאלה בקול נמוך, "לא היא איננה" אמר הגבר וטרק את הדלת בפניה. היא חזרה לביתה ושוב נשמעו החבטות
סיגלית לקחה מטאטא בעל מוט מאורך והקישה איתו על התקרה ומלמעלה נשמעו ארבע נקישות מדודות. אורנה שוב הקישה ארבע הקשות במוט המטאטא ושוב נשמעו ארבע הקשות מהדירה מעליה ואחר נשמעה חבטה נוספת, חזקה יותר מאשר מקודם. מי יודע מה קורה שם הרהרה בבעתה, היא יצאה במהירות מדירתה לזמזם לאחד השכנים, מרביתם לא היו בבית וחלק מהנותרים היו מבוגרים מידי שיעזרו לה.
היא עלתה שוב אל דירתה של אורנה ודפקה בחזקה בדלת למרות חששה, שוב נפתחה הדלת והפעם אורנה ניצבה בפתח הדלת כשהיא כשלבושה הולם ופניה אינן מסגירות מאומה. לכי מכאן אותתה בעיניה . "כן סיגלית?!" שאלה כביכול בעינים מזוגגות, "אורנה" לחשה סיגלית "מה קורה דאגתי לך" ש..ש..ש..אותתה שוב אורנה בעיניה "הוא כאן, בעלי, מסוכן"!. היא לא הספיקה לסמן עוד ושוב ניצב בעלה בפתח הדלת כשהוא הודף את אורנה פנימה, "הסתלקי" צעק על אשתו "ואת, את אינך רצויה פה" וטרק את הדלת כדי שלא ישארו ספקות כלשהם.
הפתק הפתק חשבה סיגלית, אולי הוא עדיין בפח. היא אצה מטה אל הכניסה ושלפה את הפתק המגולגל, זה כנראה ממנה, היא כתבה אותו, אבל איך איך אין בה שום סימן, לא ראיתי חבלות בפנים או בידיה, אבל אין לי כל ספק היצור הזה מתעלל בה, הוא עלול עוד להרוג אותה.
חזרה לדירתה מותשת כדי להתקשר למשטרה ולדווח על מה שהתברר לה. הציגה בפני היומנאי את עצמה וסיפרה בקצרה את השתלשלות העניינים, "נשלח מישהו לבדוק בבוקר" הבטיח ופיהק פיהוק ממושך. "אבל, אבל , ההוא בעלה מסוכן"! "תשארי עירנית גברת אם תהיה החמרה תודיעי, נגיע בדחיפות".
אולי אכתוב לעומר בן שבת הרהרה, אולי הוא יוכל לעזור עכשיו. היא כתבה אליו פנייה דחופה בדואר האלקטרוני בציון כל הפרטים ההכרחיים, אם תוכל לעזור עכשיו, בבקשה. ציינה את כתובת הבניין וביקשה שאם אכן קיבל את פנייתה ובכוונתו להגיע שיצלצל אליה שני צילצולים הפסקה ושוב שניים, כך שתרד לכניסת הבניין להמתין לו שיגיע. הצילצולים לא אחרו להגיע שניים הפסקה ושוב שניים, היא ירדה שוב לקומת הכניסה והמתינה.
עומר בן שבת הגיע כמעט נטול נשימה, "את בטוחה שזה כאן"? שאל "כן מדוע אתה שואל"?, "הו לא", ענה מבלי שהשיב ממש לשאלתה, "מי היא, מה שמה"? שאל שוב, "אורנה חיים" ענתה סיגלית כשהיא מביטה בתדהמה כיצד המרצה הנמרץ והענייני החל להגיר דמעות של כאב. "בואי בואי נעלה" אמר, "בקומה רביעית נכון" ?.
"כן כיצד ידעת"? שאלה כשהיא דורשת מעצמה ריחוק בינו לבינה.
"בואי בואי", הם עלו בחפזה שהוא ממהר כל כך עד שלא יכלה להדביק את עלייתו במדרגות.
"סמי" הוא דפק בחזקה בדלת ביתה של אורנה, "סמי פתח מיד את הדלת לפני שאני" הוא לא המשיך ובעלה של אורנה פתח את הדלת בחיוך גדול "שלום שלום" חיוך שלא הגיע לעיניו "וברוכים הבאים"אמר לעומר בן שבת, הוא הציץ באורנה בעינים קרות ושוב נפנה אל עומר "ברוכים הבאים".
"איפה היא" צעק עומר בן שבת, "איפה אחותי"? "מה עשית לה"? "אני ?,אני?" התמם סמי "הנה היא פה תראה אותה בעצמך אין לה כלום".
"הגברת הצעירה הזו, אמרה שמהדירה שלכם בקעו חבטות קשות, איפה אחותי"?.
"אורנה" הרים סמי את קולו, "בואי הנה יקירתי", אורנה נכנסה לחדר האורחים, כתפיה שחוחות ועיניה כבויות, לא ניכרו כל סימני אלימות בגופה.
"אורנה זה אני עומר", "אורנה, הביטי בי"
אורנה הביטה באחיה כשהבהוב זכרון בה, "עומר"?
"כן אורנה, זה אני עומר, מה הוא עשה לך" ? "
"אה" הוא"?!, היא נרעדה ושאלה שוב "אתה עומר"?.
"כן אורנה". כנראה פגיעת ראש לחש לעצמו, הוא הקיף אותה בחיבוק מגונן כשסמי מביט בו מזוית עינו בחיוך לגלגני. "בואי את חייבת לעבור בדיקות" אמר לאחותו כשהוא מוליך אותה החוצה, "אין שום סיבה עומר", "תראה בעצמך אין שום דבר", צעק בקול סמי. "אל תסית אותה סתם, אין לך סיבה".
סיגלית נאלמה ולא הצליחה להפיק צליל מקולה, ירדה במדרגות אל קומת הכניסה ליטפה את לחי אורנה ואחזה בשתי כפות את ידיה של אורנה "את בידים טובות" מצאה את הכח בקולה לאמר ומסרה לעומר את הפתק , האיתות, פיסת עדות קטנה גדולה.
