כשזה זה אז זה זה

התקופות של הלבד האלה. אתה מוצא את עצמך מתעורר מאוחר מידי עיף מידי חבוק עם גוף לא מוכר מידי. פעם קפה, תה, בירה או ויסקי. שיער ארוך מולך, קצר או שחור או בלונדיני. היא מלאה או רזה. רוצה אהבה או שרק סיימה כזו. לבושה בג'ינס או שמלה. גבוהה מידי או נמוכה מידי או שבסדר. כחולות העיניים או שמא חומות. אולי אתמול היו החומות עכשיו הם ירוקות. הן מתחלפות למולך מתחתיך לצידך בידיך ומבעד לראש הכואב הכבד אתה כבר לא זוכר את שמן.

 ואז פתאום אור. הכל פשוט ונכון. המילים פתאום מיותרות והן נמוגות עם אדי האלכוהול והטבק הזול. נותרות רק שתי זוגות עיניים שהופכות אחד לשניה את המעיים. מכווצות את הבטן בפנים. ושנינו יודעים ולכן מחייכים. וכפות הידיים מגששות ומוצאות זו את זו. הנוכחים נעלמים. המוזיקה נספגת בעור. גוף אל גוף נצמד רגל ברגל. וזה מתחיל כעשן לבן האוחז בקש. ופתאום פורצת להבה שמתעצמת ועולה, עומדת רגע במלוא עוצמתה ואז דועכת וכבית. נותר רק רמץ. המוזיקה חוזרת לאזניים. השכן מימין שוב רעשני מידי. והעלמה המתזזת ממול שוב נראית מגוכחת מידי. העיניים ניתקות. המבט מוסב. אבל הלב יודע. הפעם זה זה. הנה היא הופיעה ככה פתאום על בימת חייך, אחרי שכל כך הרבה זמן חיכית..