אין שיטה

אני בעיניו מביט ולא נע. הוא בכיסאו זז קצת באי מנוחה. מרים את עיניו השחורות הכבויות, בוחן את ארשת פני לראות אם שכנע. אני מתוח, מחייך, מהנהן קלות בהבנה נבוכה, שותק, ואז מביט חזרה בהתרסה.

הזקן, ההוגה, לפתע משנה את הטון, מנמיך את הקול, מקרב את שפתיו לאוזני, ממתיק איתי את סודו. "זה לא עניין של גודל", הוא נעשה ענייני,  קולו חותם ומוסיף - "זה עניין של תזמון".  "זה תלוי במי שבא קודם ובמי שמגיע מייד מאחור". הבעת פניו משתנה, מתרככת, משלימה עם העובדה שאת הסוד האצור איתי הוא חולק. "זה ממש לא משנה מי הוא או מהו, אם יבוא אחד גדול לפניו וכמה קטנים שתומכים מצדדיו אז הוא האחד שיפליג במרחק ויציף את הכול." "הנה תראה",  אל הים הוא מצביע. "אתה רואה את הגל הזה שבא ? זה הגדול עם הקצף ?" ואני מסתכל עליו ועל הים, על הקצף, על הגל הגדול שמתרומם ומכסה את האופק, רואה בזקן את צללית הילד שפעם היה. "זה ישבר ויעלם כמו שהוא בא, הוא לא יגיע רחוק, אך הוא יפלס לגל שאחריו את התנאים לשטוף את הכול". ושנינו שותקים. אני מהבירה לוגם ומהסיגר יונק עשן. משב צונן מסלק כתם של חום מעורפי. הגל הגדול, המאיים, מתנפץ וגווע והגל שאחריו מתגלגל, מסתלסל מחליק על המים השקטים שהקודם הותיר אחריו, מחליק על החול, וממשיך וממשיך. אימהות אוספות את ילדיהן פן יירטבו בגדיהם, רצים מקפצים באוויר בבהלה, כלב משותק לא מבין מה קרה. הגל שוצף אותם ואותי ממזג ים עם יבשה מרטיב את החול היבש וממשיך וממשיך. הקשיש עדיין מביט קדימה אך הוא כבר לא איתי, הוא כבר שרוי בעולם מרוחק משלו, מעבד מחשבותיו ללא תחושה של זמן, עיניו תלויות זגוגיות באופק הרחוק.

אני מקיץ למציאות של כאב מעיק שלוחץ בחזה. תוהה עם אהבות באות כמו גלים ואם יכול להיות שאחרי זו העצומה, המהירה, המתנפצת, המנפצת ששברה אותי לרסיסים ומעכה אותי לאבקה, יכולה לבוא אחת  אמיתית, רגועה, טובה ופשוטה שתציף את הכול ועמוק.