זריחה
"הוא מת!” אור קרא בקול ניחר וצווחני.
"אבא בוא מהר, הצילו! מהר! הוא מת!”
"מה קרה? מי מת?” אבא נכנס לחדר בריצה מתנשף ומתנשם.
"דני מת! תראה הוא שוכב על הצד.” ענה אור בדמעות.
"תסתכל אורי, הוא לא מת, הוא רק שוכב על הצד ישן. אתה רואה הזימים שלו זזים.” אבא התבונן בדג הזהב הגוסס. הוא היה נטוי על צידו, אחוז בצמחית האקווריום, סנפיריו נראו אכולים והזימים שלו נראו אדומים ומודלקים.
"אם הוא לא מת, אז תעיר אותו בבקשה, אני רוצה לראות!” דרש אור שעדיין לא לגמרי השתכנע.
אבא הכניס את ידו, והזיז את הדג, שעלה וצף, על צידו אל פני האקווריום. "הנה אורי מתוקי, אתה רואה הוא זז! עכשיו לך לישון, ואל תדאג מכלום,” ניסה אבא להרגיעו.
אור לא אהב שקוראים לו אורי, כאילו הוא עדיין בן שלוש, עוד מעט ימלאו לו שבע. הוא אהב את דני, והכירו היטב. אותו קיבל ליום הולדתו השישי, מאבא. הם נסעו העירה יחדיו לחנות החיות, ואור בחר את דני במיוחד. הוא היה דג-הזהב הכי מיוחד. גופו כסוף, כיפה אדומה לראשו ונקודה שחורה מלטפת את שפתו העליונה.
“אבא, דני חולה, הוא לא מרגיש טוב! בבקשה תקנה לו תרופה! בבקשה, בבקשה, בבקשה!” הפציר אור.
"תרופה עולה יותר מארבעה דגים, וגם אז לא בטוח שאוכל להציל אותו. אקנה לך דג חדש, אם הוא ימות, אל תדאג! עוד מעט יהיה לך יום-הולדת שבע , ותוכל לקבל אפילו שני דגים חדשים אם תרצה.” הבטיח אבא.
שני דגים חדשים, חשב אור לעצמו בשמחה. “אתה האבא הכי נפלא בעולם!” אמר וחיבק את אבא.
"אבא, תוכל לכסות אותי ולשיר לי שיר ערש?” ביקש אור.
אבא כיסה אותו, חיבק ונישק אותו. שפמו של אבא דגדג את לחיו, אור התגלגל מצחוק, והשיב לאבא נשיקות, וחיבוקים נוספים. אבא ליטף את אור, והעביר את אצבעותיו, המחוספסות מעבודת השדה, דרך תלתלי הזהב הנהדרים. אור ליטף את אבא על קרחתו, ואמר, “עכשיו שיר!”
“בסדר, אבל אתה מבטיח שאחר-כך תיתן לי לישון בשקט כל הלילה? אבא מאד עייף, וצריך לקום מחר מוקדם בבוקר לעבודה בשדה?!”
“מבטיח, מבטיח!"
אבא שכב לצידו, והחל לשיר את השיר, "לתת את הנשמה ואת הלב...” של בועז שרעבי. מסלסל בקולו הצרוב אבק ועשן סיגריות, מחבר מילים חדשות-ישנות למנגינה ישנה-חדשה, “לתת את הנשמה ואת הלב, לתת, עוד תלמד לתת לתת, לתת לאור שאתה אוהב, לתת...” אור נרגע, וחיוך נסוך על פניו. אוזניו הרגישות לא אהבו אי-דיוקים במילים, או במנגינה, אבל שירת אביו, החזירה אותו לימים רחוקים, והשרתה עליו בטחון ורוגע.
אבא יצא מהחדר בשקט והשאיר אותה פתוחה כמו תמיד, עם האור הקטן, והאור של האקווריום, והאור בארון. אור כבר מזמן לא פחד מהחושך, אבל עדיין היה רגיל לישון עם שלושה אורות בחדרו. בול נכנס ושכב על רגליו כמו שמיכת פוך שחורה ועבה.
אור התבונן בדני צף על צידו וחשב, אולי אם אשמור עליו, הוא לא ימות? אני לא אשן הלילה, ואשמור שדני יהיה בסדר. אור שכב, והסתכל באקווריום. דני צף על צידו, מפרפר פרפורים נואשים בסנפיריו האכולים.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
אור ניגש לפתוח. הוא פתח את הדלת, ואז ניזכר, שאסור לו לפתוח, את הדלת, לאנשים זרים באמצע הלילה. הוא חשב לצעוק, ולקרוא לאבא, אבל לא רצה להפריע לו לישון. אבא מאד עייף וצריך לקום מוקדם לעבודה בשדה. אור לא פחד, מי זה כבר יכול להיות, הוא הסתובב חפשי בקיבוץ, מרגע שלמד ללכת, ומלבד זאת, בול עמד לצידו. שחור ומאיים למרות שהיה רך ככבשה, ואפילו לא נבח, רק כשכש בזנבו.
מולו עמד אדם קשיש, בעל זקן ארוך ולבן. מבנהו היה רחב, ובכל אחת מידיו החסונות, אחז שקית פלסטיק שקופה.
בשקית אחת שחו שני דגי-זהב נפלאים, זוהרים בשלל צבעי הקשת ועליה הייתה הכתובת "לקבל". בשקית השנייה צף דני על צידו, מתקשה לשחות בסנפיריו האכולים ועליה הייתה הכתובת "לתת”.
"עליך לבחור, לקבל, או לתת,” אמר האיש בחיוך מבין. חושף טורי שיניים שחוקות עד דק, אור פנימי נישקף מעיני האזמרגד הירוקות .
אור התבונן בשקיות. אלו היו הדגים היפים ביותר שראה בחייו. דני נראה עלוב ביותר. אבל את דני הוא הכיר ואהב. אור התקשה להחליט ולבסוף אמר,"גם וגם,” והושיט את שתי ידיו לקחת את שתי השקיות.
באותו רגע נעלם האיש כלא היה.
אור התעורר כאשר זיעה קרה שוטפת את כל גופו, דני עדיין פרפר על פני המים. הוא רץ אל אבא וצעק, “אבא, אתה חייב להציל את דני! אני לא רוצה דגים חדשים! לא אכפת לי כמה התרופה עולה, זה המתנה ליום הולדת שלי! אם צריך אני אוסיף כסף מהקופה שלי, וגם מהמתנה של סבתא.
"בסדר, בסדר,” ענה אבא מנסה לשמור על מעט קורי שינה, כדי שיוכל לחזור לישון.
"אתה מבטיח! מחר בבוקר מוקדם תיסע לעיר, לפני שדני ימות, אתה חייב!” אמר אור בקול ניחר.
"בסדר מבטיח! עכשיו תן לישון כמו שהבטחת, או שאני לא קונה שום תרופה לשום דג!" אני כבר אקנה לו דג חדש, ואחליף בלי שהוא ירגיש הרהר אבא והתהפך לצידו.
"ושלא תחלום להחליף לי את הדג, אני מכיר את דני עם הסנפירים האכולים, והנקודה השחורה!” הצהיר אור שלא תהינה אי הבנות.
"בסדר, בסדר!” כנראה שאין ברירה, חשב אבא וחזר לישון.
למחרת נסע אבא באוטובוס העירה, לקנות תרופה לדג של אור. מה שאני עושה בשביל הילד המפונק הזה, אבא שלי בחיים לא היה עושה בשבילי, חשב בלבו, ודמעה נקוותה בעינו. הוא ניזכר באביו, שנפטר ממחלת ריאות, פחות או יותר, כאשר היה הוא בגילו של אור.
אבא נכנס לחנות החיות והביט סביב. מוכר עגלגל, עם מכנסי שלושת-רבעי בצבע זית נחלץ לעזרתו. אבא תאר את הבעיה והמוכר המליץ על מספר תרופות בעלות יעילות ומחיר משתנה, והעיר שמרבית סוגי הדגים, עולים פחות מהתרופה.
אבא בחר בתרופה לטיפול במחלת סנפירים וזימים של דגי זהב. אבקה לטיפול במגוון רב של חיידקי גרם שלילי וחיובי. המוכר הבטיח לו שזו אבקה של מגדלי דגים מקצוענים והיא בעלת יעילות מובטחת ולכן מחירה הרב. רק חסר לי שהתרופה לא תציל את הדג, ככה לפחות אדע, שעשיתי את כל אשר ביכולתי, חשב אבא, כאשר נפרד מסכום, שהיה מספיק כדי לקנות דג סלמון טרי לארוחת הערב.
"הנה התרופה שביקשת,” אמר אבא והגיש את התרופה לאור. אור פיזר את האבקה הצהובה בתוך המים ביד רועדת מהתרגשות. לא חלפו יותר מכמה רגעים, וכבר ניכר שיפור ביכולת השחייה של הדג.
אור טיפל בדג במסירות. נתן את התרופה, החליף מים, הוציא את פילטר הפחם שלא יסנן את התרופה, וניקה את פילטר הספוג היטב. הכל בדיוק לפי ההוראות.
כעבור טיפול של כמה ימים, והחלפה חוזרת, ונשנית של מקצת המים באקווריום, הדג חזר לשחות, ולפזז כבימי קדם. אור לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא ישב וצייר את דני, ויחד אתו צייר גם את הדגים הנפלאים מהשקית השנייה, צייר אותם משחקים, ועושים בועות בשלל גוונים, בים הגדול, עם שלל צמחים, אלמוגים וכוכבי-ים.
אור שכב לישון, כאשר חיוך מתוק של אושר נסוך על פניו.
נשמע צלצול פעמון הדלת.
אף אחד לא ענה והפעמון צלצל שנית.
אור קם ופתח את הדלת, מולו שוב עמד אותו ישיש.
"זה בשבילך!” אמר אור, ונתן לאיש הקשיש, את הציור היפה שעשה.
הזקן הכניס את היד לכיסו והוציא מתוכו מפתח זהב יפהפה, “וזה בשבילך!” אמר הזקן והושיט לאור את המפתח.
אור אחז במפתח ואמר בשמחה, “למדתי שכאשר אני נותן, אני מקבל הרבה יותר! אני מקבל גם וגם."
עננה עברה על פניו ועיניו נעצבו.
"מה קרה שאל הזקן?”
"עכשיו כאשר אני יודע את הסוד, כיצד אוכל לתת באמת?”
הזקן לקח את המפתח והלך לדרכו.
קרן זהב שחרית הפציעה את מרבד הפלדה.
זריחה.
© כל הזכויות שמורות
**מוקדש לך, הנותנת אור וחום
