"זריחה"

 

 

 

  

 

מעולם לא האמינה שיכול להיות רומנטי. אימץ את החספוס הגברי על כל שלוחותיו והפך אותו לכרוני.

בכלל הפתיע. אחרי כל השנים ביחד, הכל די מונוטוני ושגרתי. בדרך כלל נוטה לספק בעיקר את תאוותיו, תחביביו וכל מה שקרוב במיוחד ללבו. הפתיע אותה מאד כשהציע "בואי נצא לחופשת סוף שבוע מתחת לכיפת השמיים, רק את ואני". צחקה והתבוננה בו משועשעת, 'מה קרה לו? נפל על הראש' חשבה שסתם צחק. אבל לא, הוא חזר על ההצעה שוב בארשת פנים  רצינית וציפה לתשובה.

 

 

לקח לו זמן, כמה ימים, עד שהצליח לשכנע אותה. בשלב כלשהו העלתה לאויר את הפחדים, שכבר הרבה זמן מקננים בקרבה. זה לא היה תירוץ, "מפחיד שם בחוץ. לך תדע, עם כל הערבים שמסתובבים בכל מקום, כמה זוגות שיצאו לפוש כבר נרצחו. זוכר כמה פעמים רתחנו מכאב ומזעם, ולא פחות התרגזנו שאי-אפשר להסתובב לבד במצבים כאלה, ועוד בארץ שלנו?". גם לכך מצא פתרון. בשלב כלשהו נזכרה להזכיר לו עד כמה היא לא אוהבת את הנסיעות הקצרות האלה, כמו לצימרים, משישי עד שבת בערב. מעדיפה לוותר על כאלה חופשות. תמיד הרגישה שמגיעים כ"כ עייפים, שאין ממש כח להנות, צ'יק צ'אק עובר הזמן וכבר צריך לחזור. לבסוף התעייפה מהדיונים והויכוחים והחליטה לוותר. להתייחס לכל הענין כחוויה, רק קיוותה מאד שתהיה חיובית.

 

 

ביום שישי העמיסו מהבוקר את הרכב בציוד שיזדקקו לו על כל סוגיו, הוסיפו כפינוקים גם ממתקים. בצהרי היום יצאו לדרך ונסעו צפונה. ביקשה שישאיר את החלונות פתוחים, למרות איוושות הרוח, ושידליק את הרדיו. הוא נענה לה ברצון, ללא כל הויכוחים הרגילים.

התרווחה במושב והקשיבה למוסיקה מתנגנת, והתמסרה לידיה של הרוח.

 

היא אפילו לא שאלה לאן בדיוק נוסעים, זה לא באמת שינה לה. אחרי כמה שעות נסיעה, ירד מהכביש הראשי מתמרן את המכונית דרך שבילי עפר, שנראה שמכיר היטב, אולי מהצבא. שדרות טבעיות בשלל גווני ירוק של עצי ברוש ואקליפטוס, ועוד כמה זנים שלא ידעו לקרוא בשמם, חלפו על פניהם. האדמה היתה גדושה בצמחיה ירוקה מנוקדת בפרחים, בעיקר צהובים, שהזכירו לה את השמש. המכונית קיפצה וגופם הטלטל הנה והנה. לבסוף עצר את המכונית ואמר, "הנה הגענו, צריך ללכת מעט ברגל, אבל זה קצר".

 

המקום היה מדהים ביופיו. על שפת נחל קטן שמימיו כה שקופים עד כי יכלה לראות את יופיים של חלוקי הנחל הלבנבנים, כאילו אחזה בהם בכפה, כל תנועה זעירה בתוך המים נראתה. היא נפנתה אליו בחיוך זוהר ואמרה "תודה. זה המקום האולטימטיבי, במיוחד בזכות המים". מחייך אסף אותה לזרועותיו. החשיכה החלה לרדת כשסיימו לאסוף זרדים ושברי ענפים למדורה קטנטנה.

 

 

"סיון, תתעוררי כבר מתוקה" טלטל בעדינות את כתפה. היא פקחה את עיניה והתבוננה בו, פניו המחייכות קרובות לפניה, הבל פיו המתוק חודר לאפה. "מה קרה?" שאלה מנומנמת. "קומי, יש לי הפתעה" הסיט את שערה מעל עיניה. "אבל עדיין חושך, אני עייפה, עוד קצת" מחתה. "לא, אי-אפשר, מוכרחים עכשיו אחרת לא תהיה שום הפתעה".

אחז בידה ומשך אותה אחריו, מפלס בידו את הדרך בתוך הצמחיה. אחרי כמה דקות הליכה נעצר ואמר "זהו, זה כאן. שבי, הנה פה, על הסלע הזה". "אבל איפה ההפתעה?", "תיכף תראי" אמר והתיישב לצידה.

 

הביטו ברכס הרים מכוסים בערפילים. שחר אפרפר פילס את דרכו, מפזר את ערפילי הלילה. השמיים מעבר לרכס ההרים נצבעו בכחול עמוק והתבהרו לאיטם. זנבות אור זהובים החלו עולים ומרצדים, מביאים בעקבותיהם פסים עדינים של ורוד וכתום כהים שזורים בתכלת. "תסתכלי איזה יופי. אילת השחר" אמר בהתלהבות והיא התבוננה נפעמת.

השמש עלתה לאיטה במלוא הודה, כדור עצום וכביר בוער ומפיץ אור ויופי. זורחת, שולחת קרניה ומאירה את כל הסביבה, את כל הארץ, התרוממה השמש וצבעה את הנוף בצבעי חוםׁ ואור. נשימתם נעצרה בהתפעמות.

"הוד והדר קדומים, הוד והדר קדומים" מלמלה סיון מעוצמת החויה, והניחה ראשה על כתפו בתודה. 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.