בעומדי בין הבאים לחלוק לשטורביץ כבוד אחרון, יכולתי לראות בזוית העין את חומת האבן הפרועה שלצד אולם הספורט . מנשה טמקין מזכיר הקיבוץ עמד לסיים את ההספד מטעם צוות המזכירות וביקש מחבריו של המת לענף החשמלאות לעלות אל בימת המספידים ולשאת דברים, זו היתה ההלוייה הראשונה בקיבוץ שבה נוכחתי מאז חזרתי אחרי שנת הקבע ביחידה, הזכרונות מהמבצע האחרון עוד היו טריים מדי מכדי להתרכז בזכרו של שטורביץ, גרטה מלדני בת כיתתי שעמדה לידי ביקשה ממני בלחש שאפסיק לתור אחר השמיים ואתן את הכבוד הראוי למייסד הראשון שנקבר בבית הקברות שמתחת לבית הספר האיזורי .
המבצע האחרון עוד היה שם ולא היה טעם לנסות ולתת לעצמון לרשת את מקומו בראש טבלת הזכרון.
המקום: ישראל
הזמן: 1981
מזג האויר: קר
חיים יבין עמד לדווח לאזרחי ישראל את מה שאנחנו ביחידה כבר ידענו , אנחנו ידענו אבל מפקד היחידה עוד לא ידע, זריז ובוצר גחנו על המפות של שדה התעופה במטרה למצוא שם את הטרמינל שבו רוכזו בני הערובה , התיישבתי מאחורי השולחן והפנתי שאלה אל שניהם: " חבר'ה, תגידו אתם חושבים שהנוסעים שמו לב כבר בבן גוריון שמשהו לא בסדר עם החוטפים ? " , " וואללה " , " תראה אם היה להם כאפייה אז בטוח מישהו היה עושה משהו " , " וואללה " , " מעניין מה המפקד יחליט " , " מה זאת אומרת? " ,
" נצטרך לשחרר אותם איכשהו " , " אתם חושבים שזה יהיה כמו אז ב....... ? " .
המקום: ישראל
הזמן: 1981
מזג האויר: קר
גרטה מלדני מזכירת הלשכה שלו סימנה לנו להיכנס , בוצר נכנס ראשון , אני אחריו , נעמדנו שלושתינו בשורה מול המפקד שישב בכורסא עם גבו אלינו . זריז דיבר ראשון : " גורדין יש בני ערובה בחוץ לארץ , זה נראה רע " , בוצר המשיך את הקו: " גורדין יש סיכוי של אחד למיליון שאפשר לעשות משהו בלי משא ומתן " , אני קינחתי: " גורדין זה בלתי אפשרי " . חריקת הכורסא כמעט ושברה את חלונות המשרד המטופח שבקרייה .
המקום: ישראל
הזמן: 1981
מזג האויר: קר
" שום משימה היא לא בלתי אפשרית בשביל היחידה , חבר'ה , ברור לכם שאין סרט שאנחנו משחררים את השבויים עם משא ומתן , אני גדלתי להורים ניצולי שואה , אבא סחב גופות באושוויץ עוד כשאתם הייתם בשא"ש עכשיו תקשיבו לי טוב , אמא שלי לא סיננה שיניים חמש שנים בשביל שאתם תבואו לי עכשיו לפה למשרד ותספרו לי שזה בלתי אפשרי , וחוץ מזה אני חייב לו " , " למי ? " , " ליוני , לפני חמש שנים " , " לא נכון אתה צוחק " , " לא לא , לפני חמש שנים ב-4 ליולי באנטבה אני הייתי בחוליה של יוני בחזית הטרמינל , כשהתחלנו את הפריצה לבניין שמתי לב בזוית העין שיוני לא איתנו , כשהפנתי את ראשי לאחור ראיתי את יוני מוטל שותת דם לצדה חומת האבן הפרועה שבחזית הטרמינל , לא יכולתי להגיע אליו כי היינו חייבים לרוץ קדימה ולטהר את המחבלים , בקיצור, רצנו וטיהרנו רצנו וטיהרנו ככה איזה חצי שעה , אחרי זה שיצאנו מהטרמינל עם בני הערובה יוני עוד היה שם רק שאז הוא כבר היה חסר הכרה, אף אחד לא הגיע אליו, גם ככה הוא היה אז מסוכסך עם כל הבכירים ביחידה כנראה שבאיזשהו מקום רצינו שהוא ימות , כולם שנאו אותו .......... בכל מקרה אני התנדבתי לקחת אותו , אספתי אותו ככה על השחמות בלפיטת אחד על אחד כמו בתרגולות בטירונות ככה לקחתי אותו עד למטוס במטוס הניחו אותו על אלונקה והתחילו לטפל בו אני שכבר ידעתי שכנראה זה הסוף קרבתי אליו והסתכלתי .
ופתאום הוא הפנה אלי את פרצופו ספוג הקצף ואמר לי: " גורדין אתה תהיה יום אחד מפקד היחידה , תבטיח לי שאף פעם לא תוותר ותיכנע לדרישות של מחבלים " , אתם מבינים יוני בכבודו ובעצמו השביע אותי לפני שמת שלא להיכנע לדרישות המחבלים ועכשיו שאני המפקד אני לא אכנע "
מה אני אגיד זה היה מרגש , לדעתי בוצר אפילו הזיל דמעה ככה בין המפות .
היה ברור שהולכים למבצע אבל איזה מבצע , האם זה יהיה כמו אז או שנעשה את זה הפעם דרך הים , בסוף אחרי שעה של דיונים החלטנו שנגיע לשדה תעופה עם הרקולס ובתוכו תהיה מכונית שבה ישבו גורדין המפקד ועוד שלושה חבר'ה מהיחידה , אנחנו נגיע לטרמינל בזמן שהשומרים יחשבו שזו המכונית של השליט ה..............................
בסוף אנחנו קמים לצאת מהחדר ואז בוצר שכנראה טוב במיוחד בעיתויים דפוקים פונה למפקד ושואל אותו : " תגיד גורדין אף פעם לא אמרת לנו את השם הפרטי שלך אולי סוף סוף תחשוף גם את
הפרט הזה עכשיו שאנחנו אחוקים "
"זמי , זמי גורדין "
"וואללה"
