חוסר אמון של בוקר

לרוב אני מביט בראי כשראשי מוטה ימינה בזוית המדויקת בה אפי מעוקם לשמאל. בצורה זו התמונה מסתדרת לי הכי טוב, שום דבר לא חורק. לאחרונה התחלתי ליישר את הראש לפעמים ולראות את דמותי ללא שיפוצים חובבניים שכאלה. התחלתי לנסות שוב להביט בעיניים.

אני רואה מישהו שיכור עכשיו, אחד שמנסה להתמודד עם שלל הריחות, הצבעים והמטאפורות של בוקר יום ראשון. הוא מרגיש נהדר אבל גופו חלש ושותת אלכוהול. מדי פעם הוא מגהק ונושף, מרחיק מעצמו אויר חמוץ. טוב לו כשהוא שיכור ככה. המוח הכנוע כבר לא מציג את העבודה כמכונה כוחנית ודורסת, האנשים הם רק אנשים, טובים כמו שרק הם יכולים להיות.

הוא מחזיק בידו מראה פנורמית רחבה במיוחד שפעם הוא קנה לעצמו, לרכב שלו, בכדי להקטין את השטח המת ממנו עלולים להגיח רכבים תוך כדי נסיעה, אבל מאז חשב למכור את הרכב ופירק אותה. עכשיו היא אצלו במשרד, משמשת אותו למניעת הפתעות מצד האנשים המתגנבים בשקט מאחורי גבו ומציצים במסך המחשב שלו, עליו פזורים סודותיו חדשות לבקרים. בסופו של דבר הוא נתן את הרכב לאחיו אך המראה נשארה אצלו. הפנורמיות שלה מבלבלת, תורמת לסחרחורת הנמצאת ממילא. אפו סתום. הוא מפהק ומשלים את אספקת החמצן שנתדלדלה בשל המחשבות העודפות. אזניו מחודדות, זיפים מטרידים את פניו. משקפיים זולות על אפו ושערו הקצר שחור וסמיך. הוא נזכר אט אט ברשימת המטלות שנקבעו לזה השבוע – הן פורצות אל יומו בסערה, גל של נוכחות שוטף לפתע עם כל אחת שמעיפה את הדלת בקול פיצוץ ונשפכת פנימה, נמעכת תחת ערימת מלוויה שנדחפו עמה אך איבדו את שיווי המשקל ונפלו כולם אפיים ארצה. הוא כפוף מעייפות, נשען על השולחן ומפהק שוב. פיו נשאר פעור כדי לנשום, גרונו ניחר מעט, מספר על ריאות פצועות מסוף שבוע נהנתני ומלא סבל. הוא אוהב את חייו, חושב שהוא נמצא מחוצה להם אך לפתע מבין שאין דבר כזה. הוא בהם, הוא הם עצמם, הוא כל כך בתוכם שזה קשה.

I guess we simply have trust issues.