לבושה בשמלה קטנה בצבע תכלת, עומדת הילדה בקרחת יער. מביטה שמאלה, ימינה, למטה וגם למעלה. איש אינו נמצא באיזור, רק העצים מגנים עליה מהכפור. היא צועדת וחשה כיצד האדמה הבוצית שוקעת תחת רגליה. מגפיה מלאים בוץ והיא יודעת שאמא לא תשמח מזה. לפתע שומעת רעש קטן, מתכופפת ומטיבה את מבטה, שיערה החלק והארוך בורח מגומיית השיער.
"מי את?" שואל הקול המצפצף.
"יותר נכון", עונה בחיבה, "מי אתה?"
"אני מצפן! סוג של..." עונה היצור המוזר בשמחה.
הוא באמת נראה כמו מצפן, חשבה לעצמה. מצפן מהלך, מדבר ומצחקק. בעיניו העגולות השתקפו עשרות מספרים קטנים ואפו היה נראה כחץ אדום שמסתובב מדי פעם. חיוכו חשף שיניים שעל כל אחת מהן היה כתוב "צפון, מזרח, דרום, מערב, דרום מזרח...".
"אתה רוצה לעזור לי למצוא את דרכי?" שאלה הקטנה, מפתחת שמץ של שמחה בליבה.
"כן! אילולא נזקקת לעזרתי, לא הייתי מגיע לפה!" התלהב המצפן וקפץ באוויר פעמיים.
הם החלו להתהלך ביער, נושמים עמוק את אוויר הגשם. הוא נספג היטב בראותיהם וגרם לתחושת רעננות. טיפות מים מנצנצות נשארו תלויות על ענפי העצים וגם על העלים הירוקים ובעלי גוונים שונים.
"תגיד", שאלה לפתע, "מאיפה בכלל הגעת?"
המצפן הסתכל בה בעיניים שמסתירות מידע חשוב.
"אני לא ממש יכול לספר לך, לפחות לא בשלב הזה."
הילדה נפגעה, היא היתה בטוחה שהמצפן חבר שלה ורוצה בטובתה. המצפן, שכנראה ושם לב להבעתה המאוכזבת, הוסיף ואמר: "אבל בסוף הדרך אני אספר לך הכל".
הילדה חייכה, והשניים המשיכו לצעוד בשקט באדמה הדביקה, שוקעים קצת ומתמלאים בבוץ.
"האאא... אולי את יכולה לעזור לי רגע..." אמר לפתע המצפן, שהחל לשקוע כמעט עד לעיניו.
"הו! כמובן! סליחה שלא שמתי לב מצפני..." היא הוציאה אותו וקול של וואקום נשמע. שפריצים של בוץ חום וסמיך התעופפו והיא החליטה להחזיק את הצפן בדרך שנותרה להם.
"למען האמת, לא קוראים לי מצפני, יש לי שם" אמר בטיפה התנשאות.
"איך קוראים לך?" שאלה הילדה, משועשעת.
"בועז" ענה.
"בועז? זה לא ממש נשמע כמו שם של מצפן..." גיחכה.
"ואיך קוראים לך, בת אדם חסרת נימוס שכמותך?" נעלב בועז קשות.
"אני ליזה" ענתה.
"ליזה? איזה מן שם זה לילדה קטנה?" החזיר לה בועז באותו מטבע.
וכך הם צעדו ביער עד שעות הערב. מדי פעם היה נעצר בועז, מסתובב, מקפץ, מכוון את החץ שמשמש לו כאף ומוצא את הדרך הנכונה.
"אז למה בעצם אני נמצאת ביער הזה?" שאלה ליזה את בועז, שעה שהשניים התכרבלו בשמיכת צמר עבה.
"כי את עומדת לפני דרך חדשה בחייך" ענה בהחלטיות.
"איזו?" שאלה מסוקרנת.
"ביום ראשון את מצטרפת לצבא היער".
"אבל אני רק ילדה קטנה!!" יללה בקול והבריחה כמה ינשופים שמנמנים שנמנמו על הענף הסמוך.
"את כבר לא ילדה. זה רק נראה לך.. מחר תביני הכל".
ליזה ישנה שינה טרופה ונדדה בין חלומות משונים. מספרים וכיוונים התערבלו בראשה ותמונות של עצים, מדים, עלים ומצפנים, הפריעו את שנתה.
השכם בבוקר העיר בועז את ליזה. "בואי לאגם, הגיע הזמן שתגלי את האמת. כולם מסתירים ממך את מה שכבר מזמן היית צריכה להבין- את כבר לא ילדה קטנה...".
ליזה התנערה משבבי החלומות שנותרו בראשה ופיהקה פיהוק רחב. "סליחה" חייכה בנימוס כשהבינה שלא הסתירה את הפיהוק עם היד.
"אין דבר", ענה בועז, "את מוכנה להתלוות אלי אל האגם?"
צעדו השניים צעידת בוקר. האדמה היתה רטובה ובוצית אף יותר, הגשם שירד בלילה החמיר את המצב. הם הגיעו לאגם. הוא היה עגול, מימיו שקופים וצלולים וחלוקי נחל לבנים השתקפו בתחתית. דגים עייפים וירוקים שחו לאיטם בין אצות והתחבאו לשמע קולה של ליזה.
"איזה אגם מקסים!!" צהלה.
"תתקרבי אליו ותגידי לי מה את רואה" אמר בועז בסבלנות.
ליזה התקרבה לאגם והתכופפה לכיוון המים.
ליבה החסיר פעימה.
מולה התגלתה דמות שונה ממנה. נערה, עיניה עמוקות וקצת רציניות, שיערה עדיין ארוך ומתחמק מכל הגומיות. שפתיה כאילו שורטטו ביד אמן, ולחיה רכות.
ליזה התרחקה בבת אחת מההשתקפות.
"מה זה?! מי זו?! אני לא נראית ככה! אני קטנה!" זעקה בחרדה.
"הירגעי" אמר בועז בקול שקט, "את כבר לא ילדה קטנה. את בת תשע עשרה כמעט, ואת מתגייסת ביום ראשון לצבא היער, הם זקוקים להגנתך".
ליזה התיישבה על סלע אפור ושטוח. ראשה הסתחרר והיא מיששה את פניה כלא מאמינה. לפתע מימדי גופה נראו לה שונים, והיא הרגישה גבוהה. היא הבינה שכנראה ובועז צודק.
"אל תדאגי..." ניחם אותה בליטוף קל, "יהיה לך כיף חיים, תכירי מלא אנשים חדשים וגם המדים יהיו עליך פיגוז".
"פיגוז?" התפלאה ליזה, "ממתי מצפנים משתמשים במילה הזאת?"
השניים צחקו צחוק משחרר.
