הטלפון צלצל בדיוק כשהתכוונתי לסגור את הדלת, השארתי אותה חצי פתוחה ורצתי לענות. רונה שאלה מה קורה, ומה עשיתי עם כל הסיפור הנורא הזה, אמרתי לה שלא עשיתי שום דבר ושאני ממהר לאן שהוא, וכשאחזור, אם השעה לא תהיה מאוחרת מדי, אעדכן אותה. היא נשמעה מאוכזבת, כאילו נפנפתי אותה, הפטירה "טוב בסדר, אני מחכה" וסגרה.
חזרתי אל הדלת, צרור המפתחות השתלשל ממנה, ונעלתי, כששמעתי מאחורי קול "דני, דני, הסתובבתי, הגברת הקשישה מהדירה ממול נענעה בראשה בתוכחה, בזמנים מסוכנים כאלה, אתה לא יודע שאסור להשאיר את הדלת כך, אפילו לרגע אחד?!". רציתי לצחוק, תמיד כשאני ממהר צצות הפרעות מכל מקום "אני יודע, גב' זוננפלד, זה היה רק לרגע קט, תודה" חייכתי אליה ומהרתי להסתלק, לפני שתפתח בשיחה.
ראובן פתח לי את הדלת עם הלחיצה הראשונה על הפעמון, כאילו חיכה בקוצר רוח שאגיע כבר, מסוקרן. הוא חיבק אותי בחיבוק דב וצחק. נכנסתי לדירתו, הסתכלתי מסביב, דירה יפה, מעוצבת, הרבה חללים, בכל פינה עמדו עציצי חרס גדולים עם צמחים מרשימים. במטבח הפתוח עמדה אשתו ליד מדיח הכלים והניחה צלחות בתוכו. כשראתה אותי, משכה מגבת, ותוך כדי יבוש ידיה ניגשה אלי ולחצה את ידי. "היי, אני אורלי, נעים מאד". לא זכרתי איך נראתה, למרות שהייתי בחתונה. לחיצת ידה החמה הפתיעה אותי בחוזקה, בניגוד למראה השברירי שלה, שערה דקיק ושברירי למראה, עיניה חפות מאיפור שקדיות ויפות, "אני דני, גם לי נעים, מצטער על הפריצה הפתאומית לחייכם". "זה בסדר גמור. שב, שב, רק תגיד לי מה תשתה, ואחר כך אשאיר אותכם לשוחח" אמרה. "האמת, אני די ממהר, ואני גם בכלל לא צמא" עניתי.
ראובן החווה את ידו בהזמנה לעבר כורסת העור הלבנה, התיישבתי והסתכלתי בו כשהתיישב בעצמו. כשש שנים חלפו מאז הוזמנתי לחתונתו, אך למעשה דרכינו נפרדו עם סיום הטירונות המשותפת, מבלי שנתכוון. תמיד היה גדול, רחב וגבוה, הקילוגרמים שנוספו לו מאז חתונתו הזכירו לי דב גריזלי. תמיד חיבבתי אותו במיוחד, חוש ההומור, הצחוק המיוחד והמדבק שלו ובכלל.
אורלי הגיחה מהמטבח והניחה בכל זאת על השולחן בינינו, כוסות ובקבוק שתיה וצלחת עם פרוסות עוגה דקיקות , הניחה את המגש במטבח ונעלמה בעמקי הבית.
"נו דני, אני סקרן, על מה רצית לדבר איתי? שאל והוסיף באותה נשימה, אני ממש שמח לראות אותך, התגעגעתי לימינו הטובים".
"לא נעים לי שהגעתי כך, אני בדילמה רצינית, קרה משהו היום אחר הצהריים, תיכף אסביר, ואני פשוט לא יודע מה לעשות. חשבתי וחשבתי ולא הצלחתי להגיע לשום תוצאה" אמרתי ומיד סיפרתי לו את הסיפור.
הזיק שניצת בעיני ראובן היה בלתי צפוי בעליל. שנאה וזעם שימשו בו בעירבוביה ובכל זאת חייך, מה שלא גרם לי להרגע, החיוך הזה, להיפך.
"אוהו, אמר, חלאת אדם הזה ממשיך במעלליו. שמעתי עליו במהלך השנים. אתה יודע?, אני גם יודע איפה הוא גר! "
"באמת?! איך זה?" שאלתי בפליאה,
"שבת אחת נסענו לבקר חברים ברמתיים, הוד השרון. ראיתי אותו, את הסיוט הזה, הוא לא זיהה אותי כמובן. כשנכנס לבית, מה בית? מיני אחוזה, בדקתי את השם על השער".
"מה באמת שם המשפחה שלו? אני לא חושב שאי פעם ידעתי, רק את הכינוי שלו" שאלתי בסקרנות.
"וייצמן, כמו נשיאי המדינה. אבל אין שום קירבה כמובן, א-לוהים ישמור!" אמר בחלחלה,
"אני חשבתי שהוא מרוקאי"
"אולי, אולי הוא חצי חצי, אבל מה זה בעצם משנה, מפלצת היא מפלצת"
"מה אתה חושב שאני צריך לעשות?" שאלתי,
"אנחנו, דני, אנחנו, עכשיו אנחנו יחד בתוך הסיפור" אמר ושוב חייך את החיוך המסויים הזה.
"השתגעת! לא באתי לכאן כדי להכניס אותך לצרות. בסך הכל חשבתי שאולי תתן לי איזה כיוון, אמרתי לך, אני לא הצלחתי לחשוב על שום דבר הגיוני" עניתי והרגשתי לחוץ.
"תעזוב אותך, מה שיותר חשוב הוא לתפוס את הנבלה, אולי אפילו בשעת מעשה, שיכנס לכלא, להרבה הרבה זמן" אמר מהורהר.
לכמה רגעים השתרר שקט מתוח, הרמתי את הבקבוק ומזגתי לשתי הכוסות.
"מה השעה עכשיו? שאל ראובן והסתכל בשעונו, רבע לתשע, יש לנו מספיק זמן להגיע אליו הביתה".
"מה? לבית שלו? השתגעת לגמרי?! מה יש לנו לעשות שם?"
"נחכה בחוץ. נראה מי יגיע בעשר. כשייצא נעקוב אחריו ונבדוק מיהו. אחר כך כבר נחשוב על משהו, השיב, יאללה, קום, בוא נלך. בעצם חכה רגע, אני כבר חוזר" התרומם מהספה , נכנס להול.
בזמן שחיכיתי שאלתי את עצמי אם לא עשיתי טעות כשהגעתי לכאן. אי אפשר לדעת מה יקרה, ולאן יוביל אותנו הסיפור ההזוי הזה, אנחנו בעצמנו, בקלות רבה, יכולים להסתבך. מצד שני, התחלתי להרגיש משולהב.
דני חזר עם מצלמה משוכללת על הכתף, את המשקפת שאחז הניח בידי.
"בוא, כבר אמרתי לאורלי שאמרת שלום, ניסע ברכב שלי".
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
