ציפיות

היום דווקא התחיל טוב. קפה במרפסת, קולו של רפי רשף מלווה את ארוחת הבוקר, אחרי לילה טוב. הוא הלך מיד אחרי הקפה, הוא מיהר לעבודה ואני נשארתי ליהנות מהרגע, מהרגעים.

יש הרבה דברים להספיק היום; לעבור על החומר, לחשוב על הנושא ואם נשאר זמן אז להחליט בנדון. יש לי כוחות ליום הזה, חייכתי לעצמי תוך כדי פינוי שאריות הבוקר מהמרפסת. זה יהיה יום טוב, ידעתי. בטח בצהריים הוא יתקשר ויציע שנאכל משהו ביחד. אני מקווה שבין העבירות, החשיבות וההחלטות יהיה לי זמן ומה יקרה אם הוא יתקשר בדיוק כשאגיע לפריצת דרך בנוגע לנדון ויפריע לי להרהר בנושא? איך אספיק את כל זה היום???

אחרי שהתחלתי לעבור על החומר ולסירוגין לחשוב על הנושא, הגיעו להם הצהריים.

הוא בטח עסוק. אני מגניבה מבטים לטלפון וחושבת אם להתקשר. לא! הוא צריך להתקשר וגם אין לי זמן, יש לי עוד הרבה דברים לעשות גם ככה. הוא בטוח יתקשר עד חמש. טוב, אז הגיע הזמן להכין אוכל. אני שמה אחד כוס אורז ושתיים מים בסיר, ממליחה, מפלפלת ומשאירה על האש. בנתיים מטגנת קבבים במחבת. רק עכשיו אני שמה לב שקבבים קפואים עושים המון רעש. כשאני אפופה עשן ואדים אני חושבת שאני שומעת את קרקור הנייד שלי. בדרך לטלפון אני חושבת אם לומר לו שמאוחר מידי, כבר הכנתי אוכל או שאולי הוא כבר יבוא לפה או שאולי אעזוב את הקבבים בשקט ונלך לאן שהוא. מוזר, שומר המסך לא מודיע לי על שיחה שלא נענתה ואין אף מעטפה מהבהבת...

אחרי שאכלתי שלושה קבבים וחצי מהאורז ואני שרועה על הספה, אני מרגישה שחבל, ממש חבל, היה כל כך טוב עד עכשיו. מה גם שסקס בצהריים זה אחלה של הרגל. טוב יש לו עוד שעתיים וארבעים דקות עד חמש, אבל מי סופר? יש לי עוד הרבה דברים לעשות גם ככה. העניין הוא שפחות או יותר כל דקה יש בי צורך לבדוק מה שלום הטלפון. אחרי חצי שעה של כתיבת משפט, וידוא אי צלצול וחוזר חלילה אני מתחילה להרגיש טיפשית. ודי! הגיע הזמן להתעסק בדברים החשובים באמת. למה??? למה הוא לא מתקשר לעזאזל? יותר נכון, איך הוא מעז? הוא לא מבין מה זה עושה לי? הוא בטח מבין...הוא עושה לי דווקא. סבבה,! Two can play that game"".

אני אראה לו מה זה, אני אעביר את הזמן. הרי יש לי עוד הרבה דברים לעשות גם ככה. הבעיה היא שקצת קשה לעשות אותם ולהשגיח על הטלפון בו זמנית. במצב כזה יש מספר דברים שאפשר לעשות; להעביר סמרטוט (תוך התמקדות במרצפת מסוימת), להסיר כתמי שמן (שעד היום לא הייתי מודעת לקיומם), לנקות את תא האימייל (הם מבטיחים אינסוף מקום אבל אני כבר לא סומכת על אף אחד). את כל הדברים האלו אני יכולה לעשות. אבל מה שאני באמת יכולה לעשות כרגע זה לבהות בטלפון.

בערך בשעה שש, כשכבר הבנתי את הקטע שלו ובסדר אין בעיה, אני כבר השלמתי עם כך ששום דבר לא יהיה אותו דבר וגם נמאס לי כבר להסתכל על הטלפון, החלטתי להוריד ציפיות. כי באמת הגיע הזמן, זה שבוע שאנחנו ישנים עם אותן ציפיות דביליות עם הדפס של רובוטריקים.

בדיוק כשסיימתי עם הציפיות והייתי באמצע המאבק עם הציפה של הפוך, הטלפון צלצל.