סיפורים

מיתר סמוי(הרומאן שהלקטורים כל כך אוהבים לשנוא...) - פרק ו'

תזכורת מפרק ה':
 

אדם בגיל העמידה ישב ליד השולחן הרעוע בבית הכנסת וסידר קבלות. הוא רשם בדקדקנות איטית את הסכומים שעל הקבלות בדף שעליו שירטט טבלה. ידיו שיצאו מגופו המכריס ניסו לגעת באופן רופף בשולחן החלוש, אך לא תמיד בהצלחה. בתגובה למראה זה מיששתי את שרירי זרועותיי הם עדיין כאבו לי מהבוקר מרוב מאמץ בחדר הכושר. שנתיים של אימוני כושר ונחישות רבה, הניבו פירות. אבל הכאבים עדיין אותם כאבים.

   נותרה עוד כשעה עד לתפילת מנחה.

הוא הזכיר לי את גדליה הקירח מסרט הבורקס " צ'רלי וחצי" אותו שותף פלגמאט של ששון, הלא הוא זאב רווח. סגרתי את דלת בית הכנסת בעדינות ופשטתי את המעיל. הוא הרים את עיניו והביט בי מבעד משקפיו:

  "מי אדוני?" שאל ועיניו החומות, המימיות, הביטו בי בתשומת לב.

  אמרתי לו.

  "אהה אבי!" הוא קם ממקומו. הביט בי במבט בוחן ולחץ את ידי לחיצה רפה "אני צביקה. מר ביינהורן סיפר עליך. הוא אמר שאתה סטודנט. מתנצל, אבל אתמול פשוט לא הייתי כאן."

  "היית אצל הבן בהרצליה. כך שמעתי"

  "אכן כן," השיב,הוא חשב לשנייה ושאל לתחום לימודיי

  "סטודנט לתואר שני בספרות, ספרות עממית או פולקלור"

  "אזוי (אז ככה ביידיש), מעניין מעניין" אמר "אמנם אני בסך הכל שומר בבית ספר, אבל אומרים עליי שאני פולקלור מהלך. ממש ככה. אני מספר לחברים, כשיש לי מצב רוח וכמובן שיש לידי כוס קפה טוב. קפה שחור טוב מעודד את זרימת הסיפורים."

  נזכרתי בדבריו החכמים של יאיר: " נצל את זה לצורך הלימודים שאתה לומד."

  "זה יכול להיות רעיון גאוני, אם ארשום את הסיפורים שלך ואשתמש בזה לצורך התואר. מה אתה אומר?" רעיון נוסף. מפתיע לא פחות, הדהד באותו רגע הראשי.

  הוא הביט בי במבט קצת עצוב. שתק לשנייה ואמר:

  "יש הרבה עצבות בין הקירות האלו. הסיפורים האלו הם לא תמיד הפי אנד. בית הכנסת הזה מקפל בתוכו הרבה עצב שמקורו בתקופת השואה.הרבה סיפורים עצובים מן ההווה. אם תבין את הנקודה הזו. אין לי בעיה לספר. אדרבא."

  " עוד תוכל להיות מרצה אורח." נסחפתי.

  "השתגעת? מול כל המלומדים האלה?" הוא הביט בי בסוג של רוגז שאחר כך התחלף לצחוק קל. היטיב את כיפתו הסרוגה על ראשו ואמר:

  " אני מוכן לספר לך בלי בעיה, בתנאי אחד,"

  " מה התנאי?"

  "אתה יודע להכין קפה שחור טוב?" שאל כשהוא מדגיש את המילה שחור.

  הנהנתי לחיוב. הוא טפח על כתפי הכואבת:

  " יש לך מזל. אני אוהב קפה. ובמיוחד כשמכינים לי אותו. כי אני בקושי יודע להכין. גש למטבח יש שם קומקום חשמלי וכל מה שצריך"

 

 

 

 

 

****************************************************

 

  "בשנת 1956 היה מרד אנטי קומוניסטי בהונגריה" פתח צביקה שהוא לוגם מכוס הקפה: "זה היה בערך עשר שנים לאחר השואה. בהונגריה היו אז בערך מאה חמישים אלף יהודים.שרידים לשואה שנתקעו בהונגריה הקומוניסטית מכל מיני סיבות. אז  קרה שרבים מהם ניצלו את שעת הכושר שלא הייתה להם לפני כן ונמלטו לאוסטריה ומשם לישראל.

אוניה ששמה "ארצה" יצאה מנמל איטליה ועליה כמה מאות של יהודים מהונגריה. וגם מטרנסילבניה – כאלה ש"תפסו טרמפ" על המרד וברחו דרך הונגריה.שם הצטרפו אליהם עולים ממרוקו. האוניה עשתה דרכה לארץ, במשך פחות משבוע, והגיעה מול חיפה. העולים ראו את הר הכרמל מופיע מולם, התרגשו והתחילו לשיר את "התקווה" ואת "אני מאמין". אגב את "אני מאמין" שרו גם היהודים שהגיעו למשרפות של אושוויץ אל קץ דרכם ואילו כאן להבדיל אלף אלפי הבדלות שרו את השיר הזה בהקשר של גאולה.של התחלה חדשה.

  כשהגיעו לארץ ונישקו את האדמה, עלו למשאיות כבדות שהגיעו ישר לכאן למעברה בבאר שבע. מעברת חצרים. כאן בין הפחונים לבדונים באבק וברוח היבשה הם היו אמורים להמשיך את עתידם.

 

  "אז אתה אומר שרוב המתפללים המקוריים הגיעו יחד באונייה אחת?" קטעתי את סיפורו.

  "ממש כך" אמר צביקה "גם עבדך הנאמן הגיע באונייה הזו עם משפחתו, בעודו ילד קטן בן ארבע"

  שאלתי אם הוא זוכר משהו מהונגריה

  "ממש שום דבר," גיחך, "בזמנו היו מפלגות שסייעו לעולים. העולים חולקו לפי מפתח מפלגות וכל מפלגה השתדלה לטפל בהם פחות או יותר. יהודי בשם ראובן באום, מן טיפוס כזה, פולני עסיסי,  היה עסקן של המזרחי וגם סגן מנהל בסוכנות היהודית במחוז דרום, אומרים שהיה נוסע בדרכים, באיזו קדילק מאובקת. לאחר לחצים וקשרים שהפעיל, הוא קיבל מהחברה המשכנת רחוב שלם כאן בשכונה ד' וחצי רחוב נוסף בשכונה ג' והחיל עליהם את מה שנקרא בשפה שלו:  חוק המזרחי. כלומר זה נקרא שיכון המזרחי. הוא ייעד את זה לעולים דתיים בעיקר.שעלו מהונגריה, פולין ומרוקו. וכמובן מהו הדבר הראשון שבונים בשיכון דתי, אפילו לפני שמשלימים את הבתים עצמם?  –בית כנסת. כשהגיעו העולים לשכונה, והם הגיעו בבת אחת. ראובן לקח עגלה שטוחה של סוס בתור במה. שיחרר כמובן את הסוס, שם עליה כרזה של " ברוכים הבאים" ונאם מול העולים בעברית מאוד בסיסית, על כך שהגיעו אל המנוחה והנחלה, מארבע כנפות הארץ, מתוך השואה ומגלות ישמעאל, ושיכירו תודה למוסדות שטיפלו בהם ושיהיו חברים האחד עם השני כמו שנאמר "יחד שבטי ישראל". באמצע הנאום ניתק המיקרופון ולא היה מי שיתקן אותו. אבא שלי זכרונו לברכה, שהיה חשמלאי במקצועו, התנדב מיד לטפל בכך והתקלה תוקנה

 וכך הוקם שיכון המזרחי ד'. קבוצת הבתים שעומדים כאן. כתוצאה מכך יש כאן באיזור לפחות עשרה בתי כנסת שחצי מהם ריקים ברוב ימות השבוע. בית כנסת שמכונה "הונגרי". שני בית כנסת רומנים שאחד מהם נטוש. בית כנסת מרוקאי יפהפה, שהוקם בערך בשנה שהוקם בית הכנסת הזה, ואחד תוניסאי.

  היום לא נשאר שריד לאופי של השכונה. חוץ משם הרחוב והשלט שלו. שהוא שלט מאוחר יותר...

בית הכנסת הזה שאנו יושבים בו נוסד בשנת 1957 על ידי ציבור  עולים בעיקר מהונגריה, רומניה ומיעוטו מפולין, המבנה  המקורי היה קטן ודל, הוא הראשון שנבנה מבין בתי השכונה והיה המבנה הראשון שראית אם היית בא מכיוון הכיכר.

  בתחילת שנות השישים הגיע גל נוסף של  עלייה מרומניה וטרנסילבניה ובית הכנסת שקלט רבים מהבאים היה צפוף. עזרת הנשים הייתה במקום שכיום נמצא חדר נטילת הידיים. בימים נוראים, השכירו כיתות בבתי הספר כדי לשמש חדרי תפילה.

  בהשתדלותם של הגבאים שהיו כאן – רוזנפלד, לוינשטיין ושפירא הורחב בית הכנסת, ונבנתה בו עזרת נשים. זאת שלמעלה, בקושי רואים ממנה את עזרת הגברים.
  הרצון להנציח כאן את זכר השואה, בא לידי ביטוי הן בשם בית הכנסת והן בלוחות ההנצחה הקבועים בו, המפגשים הקבועים בשבתות ,בחגים ובימי היארצייט (זיכרון) איפשרו למתפללים להעלות זכרונות ולהתייחד עם זכר יקיריהם שנספו בשואה. בייחוד זה בא לידי ביטוי בחג שבועות. שבועות היה החג שבו הושמדו רבים מיהודי הונגריה במשרפות של אושוויץ בירקנאו שפעלו ללא הרף, בידי השטן הנאצי.

  היו קשרי חיתון בין המשפחות. בגלל שאחד הכיר את השני. הייתה תמיכה הדדית. יש בין הדור הראשון כאלה שאיבדו את נשיהם וילדיהם בשואה והתחתנו אחרי המלחמה, במעין פרק ב'. יש כאלו שהתחתנו כאן ויש כאלו שפתחו פרק ג'. כלומר התחתנו בשלישית, לעת זקנה.
  היו כאן גם דברים שנפתחו לטובת הכלל: קופת גמילות חסדים, מצוות קמחא דפסחא, שיעורי תלמוד תורה בעיקר בשבתות כמו בימי חול על ידי רב בית הכנסת  הרב אלקנה.אך בתקופות שונות היו דורשים אחרים כמו ר` נח דוידוביץ ז"ל והרב מלצר.

  עד היום נערכת בשבת סעודה בין מנחה ומוצאי שבת ניתן היה לשיר שירים כמו "ידיד נפש" "מזמור לדוד" ועוד וכך להיזכר בניגוני בית אבא מהגלות וכן לטעום מן הדג המלוח המסורתי: מטיאס או הרינג, ולשתות מעט ממה שנקרא ביידיש "א ביסלע" ליקר לחיים. 

  "בחיי, יש לי חשק להישאר כאן שבת. אני אוהב דג מלוח" אמרתי.

  "נשמח, ואם אתה יודע לקרוא בתורה, זה ישמח אותנו," הוא לגם מן הקפה,"אבל שתדע לך, מאז שנות השמונים נחלש בית הכנסת, הרבה מן הצעירים עזבו לטובת יישובי הלווין והשכונות המבוססות, המבוגרים שנותרו, עברו מן השכונה  או עברו לעולם שכולו טוב... גם בבתי כנסת אחרים בסביבה יש את אותה בעיה. אלא שאצל הספרדים, שהם ציבור יותר מסורתי, באים להתפלל בשבתות. היום מתחזק את בית הכנסת  בעיקר הגבאי ביינהורן, שלא אוהב שיקראו לו גבאי. האדם היקר הזה. עושה עבודת קודש נאמנה, עוסק בצרכי ציבור באמונה, שלא על מנת לקבל פרס. לפניו כיהנו הגבאים רוזנפלד, לוינשטיין, ושפירא שכולם חלפו עברו מן העולם לעולם שכולו טוב. יש להם מצבות לבנות בבית העלמין הישן עם השמות של הקרובים שלהם שנספו בשואה. הייתי בלוויות של רובם. פשוט מאוד, כשהייתה לוויה של אחד המתפללים, חלק גדול מן השכונה היו נוסעים בהסעות ללוויה.
  לפני כמה שנים, בחורף של סוף שנת 1997, ציינו כאן ארבעים שנים לייסוד בית הכנסת ושיכון המזרחי. הרחוב שונה מרחוב רעואל לרחוב באום. ראש העיריה והבן של באום, זה שהקים את השכונה, הסיר את הלוט וכולנו מחאנו כפיים. לטקס הוזמנו המייסדים והדור השני והשלישי, חולקו תעודות יקיר בית הכנסת.

  זה הכל בעיקרון. יש לי עוד המון סיפורים. אבל עכשיו מתחילים להגיע אנשים ובעוד כמה דקות יש תפילת מנחה" אמר וסיים את כוס הקפה שעמדה כעת ריקה על השולחן. כעת שמתי לב שלרוע מזלי לא הבאתי איתי כלי כתיבה או מכשיר הקלטה.

  "אוי, לא רשמתי, לא הקלטתי כלום ממה שסיפרת,"

  "זה לא משנה" אמר, "הכל רשום בכתבה שיצאה בעיתון המקומי לפני כמה שנים"

  הוא פתח את תיקיית המסמכים. תיקיה אדומה מהוהה.העביר את הדפים עד שהגיע לסוף. שלף מתוכה דף דק ומסר לי. הסיפור שלו הופיע שם במלואו. משנת 97. מפי כתב העיתון עדי צביאלי.כולל תמונת בניין בית הכנסת.

  "ולהבא. תביא טייפ רקורד או עיפרון," נופף באצבעו.

  "חוויה לשמוע את הסיפורים שלך, אתה מכניס אל תוך האווירה."

  "אפשר לומר שזה קתרזיס בשבילי. זה משחרר אותי" אמר ולא פירש.

 

****************************************************

 

 

    "קח אותי לבת הדוד שלי." ביקש ביינהורן בקולו המתנגן " היא גרה כאן ממש קרוב בבניין." תפילת ערבית הסתיימה. יצאנו אחרונים משער בית הכנסת.נפרדתי לשלום מצביקה כשהוא פוסע אל ביתו אי שם.רוח קרה של תחילת נובמבר נשבה פתאום.

  צעדנו מספר צעדים איטיים כשאנו עוברים את הפינה המגודרת המוסתרת על ידי גדר חיה שגדלה פרא ובעצים שהחלו להשיר עליהם. עצרתי לשנייה והבטתי אל תוך הגן. כבר ממבט רחוק הוא נראה כגן לא מטופל. כנראה שלא ביקרו שם שנים:

   "של מי הגינה הזו?" שאלתי

תגובות