נשום את נשימתך

ב"ה

יי

נשום את נשימתך

כעת עכשיו בחיות

נשום את קיומך

להכיל עולם עד

כלות.

**

נשימה, נשימה, נשימה, נשימה, נשימה....שקט.

מונה אותנו שוב ושוב, נשימות שלי-יש, נשימות שלהם: אחד-יש, שניים-יש, שלוש-יש, ארבע-יש, חמש-אין.

מתואמת איתם כולנו נושמים יחד מביטה בהן בגאווה, זרועותיי הצעירות, ילדי הנפלאים. עורקיהם פועמים בקצב אחד מחוברים לורידי. נושמים יחד, פועמים יחד.

דמי זורם בגופם, דמם מתנקז לגופי. מביטה בו בחמישי האחר, זה שאיננו הכאב שורף, לרגע נושכת את שפתי לעצור את האנחה, ארבעתם מתכווצים. סליחה סליחה לא לומדת אני, שוב ושוב צריכה להיזכר שכשמכאיבה לי מכאיבה גם להם. עוד יבוא היום שיכלו להתנתק, היום בו יהיו חזקים מספיק. מחכה לרגע הניתוק שלהם בגאווה ובחשש. רק הוא תמיד ישאר מחובר, לעולם לא גדל , תמיד לא נושם. לא נושם, לא נושם, לא נושם התכווצויות הכאב מעירות אותי ארבעתם סגלגלים מכווצים, שוב לא נשמתי, שוב כמעט הרגתי את כולנו. איך הם יגדלו כך איך הם יתחזקו מספיק כשאני במקום לחשוב עליהם חושבת על עצמי. עיפה מהאחריות הזה.

היא הזהירה אותי אמרה לי שלא כל אחת יכולה את האחריות הזו. שלא כל אחת יכולה כך לשלוח ולגדל שלוחות, ששנים עד שהם יכולים להפרד שנים של חיבור שנים שהאויר שלהם תלוי בנשימות שלי שהכאב שלהם מחובר לשלי, שנים של חיבור. ולפעמים כך היא אמרה צומחת זרוע לא תקינה שלא מצליחה לנשום. עם הזרוע הזו נתקעים לתמיד, היא לעולם לא מתנתקת משאירה אותך כבולה. אבל אני שחצנית וטפשה חשבתי שלי הכל מצליח שאני כל יכולה. בחוסר אחריות פושע נכנסתי לעניין התחלתי לגדל זרועות ולרגע נדמה היה שזה קל כל כך, אפשרי כל כך לרגע, רגע אחד קצר ומאז הגאווה מהולה בכאב השמחה מהולה בפחד.

נשימות כל הזמן נשימות מאז שזוכרת את עצמי נשימות מכוונות אותי. הנשימות שלו לפני כשעמד והביט זמן אין סופי, הנשימה של ההחלטה שזהו הנה זה מתחיל, זו הנשימה שבה הבטן שלי התכווצה, הנשימות שלו הממהרות המתרגשות, הנשימות שלי הנאבקות הנחנקות. הנשימות.....

**

וכעת שוב מביטה בהם, ישנים . נושמים בקלילות רק יוסי, פלטתי אנחה נו מה יוסי שלי ילד שלי מוצלח?, ממש לא כמו בשיר. 

יוסי שלי, כן שלי אחד מכולם ולמרות הכל כל כך...  רגע עכשיו מתגלגלת לה דמעה, חייבת לגשת רגע לשטוף את פניי. 

"בוקר טוב  נירה"

הו זה בעלי שלא יידע ששוב פעם מתגלגלות הדמעות כשהזכרונות עולים ומציפים.

 "בוקר טוב"

 "בוקר טוב"

כן עכשיו שלחתי אליו חיוך כמו שרק אני יודעת, משהו שממיס אותו כל פעם מחדש, רק שלא יידע ששוב הגעגועים האלה ליוסי. 

לפני שקיבלתי את יוסי שלי משרותי הרווחה,  אמרו לי שמדובר, אמרו לנו שאנחנו נתאהב.  האמת אני לא ידעתי כמה ואמיר בטוח לא.  קיבלנו תינוק יפהפה, כבן חודשיים שאימו נרקומנית. בשרותי הרווחה מסרה שאינה יכולה לגדל אותו, קשה לה.  העובדת הסוציאלית , זו אפרת, אמרה שהאמא אשה מאוד נבונה אינטלגנטית, לגבי האבא לא יכלה ממש להוסיף פרטים.  "אתם ממתינים כבר הרבה זמן, למרות שיש לכם ילדים משלכם"

הקשר שהיה לנו עם אפרת היה נהדר, חיבבתי אותה ואמיר תמיד אמר שאם יש עובדת סציאלית עם נשמה הרי שזו אפרת.  לנו כמובן היו כבר את ילדינו שלנו, אבל אצלינו היה גם מקום לעוד מישהו.  עברנו בדיקות התאמה באם אנחנו יכולים לאמץ וכל התהליך הרגיל , עד שהודיעו לנו לבוא, יש תינוק בן חודשיים, שזקוק למשפחה.

דמעות נוטפות למה הן

משמשות

לנקז מליחות  ולהקוות 

באגם הישועות

החלטתי לא עוד, דיי.  כבר  מעל לכמה חודשים  יוסי,  זה שקיבלנו אותו תינוק איננו איתנו.  ניגבתי את דמעותיי ויצאתי מחדר האמבט. 

"בוקר טוב" , אמרתי שוב

"נו נו, אם אמרנו כבר כמה פעמים בוקר טוב, אז יש מה לספר" אמר והציץ בעיני האדמומות

"מה להכין לך, קפה? תה? שאלתי מנסה להתחמק מאותם שיחות שלא נעמו לי וניגשתי במרץ למטבח

"שיהיה קפה".  אמר לי והתבונן בי ברכות.  

"שוב פעם יוסי"?  שאל.  הוא נאנח ולגם מכוס הקפה הרותח שהגשתי לו.  הושיט את ידו אלי וליטף את ידי ברכות.  עדיין לא עניתי. 

"יש לנו ברוך השם את ילדינו את יודעת"? 

"ומה יוסי"? שאלתי בקול קשה  "האם הוא לא ילדינו גם"?

"כן, כן"  השיב, "אך מה תוכלי לעשות"?.  "כמו שאת יודעת הכל אבל הכל תמיד לטובה",

הסכמתי איתו למרות שאצלי משהו עוד הכאיב.  "כן הכל לטובה" השבתי "אבל אי אפשר לבטל את הכאב".  אמיר הנהן בראשו, "איני מבקש שלא תרגישי, גם לי כואב, אך תראי בחוש שבסופו של הדבר הכל לטובה".

הוא לגם את הקפה בהנאה. השעה היתה כבר יחסית מאוחר, והאוטובוס אינו מחכה לאיש.  יש לו כמה דקות ספורות להגיע לתחנה.  "טוב, נדבר כבר"  "אתקשר אליך מאוחר יותר" ואמיר אסף את חפציו והוסיף "שיהיה לך יום טוב ומחויך" "מחוייך" הדגיש בסוף דבריו. 

"שהשם ישמור אותך"  השבתי והוא סגר את הדלת בדרכו אל העבודה.

חזרתי לסדר את חדרינו והצצתי בשני החדרים של ילדיי, שומעת את נשימותיהם הקצובות, נשימה, נשימה וענן של רכות עטף אותי.

בחדרו של שלומי ומשה  בין שתי מיטותיהם עמדה מיטתו של יוסי, אותה מיטת נוער נפתחת, בעלת ארגז מצעים ענק שהכיל את מצבור אוצרתיו שצבר במהלך השנים. זו היתה אותה מיטה בה ישן ישן שנים רבות.

את המיטה הזו העברנו למקלט כשעזב את הבית ללא כל הודעה.  שאלנו את ילדינו היכן הוא, הם לא אמרו דבר, לא ידעו.  שאלנו חברים ומכרים, לא היה מי שיסביר להיכן הוא נעלם. בתוך תוכי ידעתי שהוא חי, רק לא הבנתי לאן הוא נעלם ומדוע לא אמר מה קורה איתו. פנינו למשטרה לדווח על העדרו ולא נתגלו כל ממצאים. וכעת ניצבה שוב מיטתו באמצע החדר ועליה שמיכה צמרירית שכיסתה גבשושית.

מה זה צריך להיות ?! מי הניח את החפצים כאן? ומדוע? על גבי הערימה היה מונח מכתב,  פתחתי את המכתב בידים רועדות.  "אמא ואבא.  אתם ההורים היחידים שמעולם היו לי.  אתם המשפחה היחידה שאותה הכרתי, עם אחיי ואחיותיי שלמרות המריבות והויכוחים מעולם לא חשתי שאיני .. אני מתכוון שלא נולדתי ממש לכם.  אמא ואבא אתם מקבלים כעת את המכתב כי כך ביקשתי משלומי, שיחלפו לפחות חודשיים, שבנתיים אוכל לחפש את מי שילדה אותי וגם לחפש אם אוכל מי הוא אבי הביולוגי.  לא יכולתי לשתף אתכם, שהרי אתם הורי היחידים, ידעתי שאכאיב לכם.

  אבל כן אני סקרן כמו שאתם יודעים והייתי חייב לדעת.  אל תכעסו על שלומי שעזר לי.

אנחנו בקשר טלפוני וביקשתי ממנו שיניח את המיטה בחדר עם חפציי.  אם תרצו להשליך אותם בסדר ואם".. רצף הכתב נקטע במקצת ובהמשכו כתב "אולי טעיתי בכך שלא שיתפתי אתכם.  לא רציתי לפגוע בכם והייתי חייב להרגיש חופשי לחפש כמו שצריך.   אחזור הביתה בראש חודש אדר.  הקצבתי זמן לחיפוש" בסופו של המכתב הוסיף "אל תבכי אמא, ואל תדאגו, בבקשה.  אני מבקש את סליחתכם".

*

*

*

תודה לרויטל נייפריס, חברה ללימודים על הקטע הראשון מפרי יצירתה. הקטע מתוחם בכוכביות ושולב בסיפור כחלק משעור.