השתמטות
מעטפה חומה.
העולם חשך עלי.
הבטתי במעטפה החומה כלא מאמין.
בדיוק לפני שבוע נפגשתי עם אחי ועם אורן, אחי-אשתו, שהיה קצין בכיר בצבא קבע. אורן הבטיח לי, שאוכל להצטרף ליחידה מקצועית בחייל, אפילו עברתי ראיון עם המפקד שלו, ועכשיו זה נופל עלי כרעם ביום בהיר. מילואים סתם לכבוד סוף השנה.
אני פותח את המעטפה ולא מאמין למראה עיני. הנך מוזמן לשירות מילואים בן שלושים ושישה יום, כנהג מסופח לגדוד XXX.
מידי אני תופס את אחי בנייד, שיוצר קשר עם אורן, שיוצר קשר עם המפקד שלו. בינתיים אני מגיש ולת"ם דרך העבודה ומנסה לקצר את השירות, לחץ בעבודה, אישה בהריון. לא מבין איך כולם מסביבי מתחמקים משירות מילואים, ורק לי אין מושג קלוש, כיצד לצאת מהברוך הזה? שלושים ושישה ימים, של נהיגה על גדר המערכת, סיוט בלהה.
לבסוף אחי חוזר אלי, "אורן אמר שהעניין בטיפול בחשיבות עליונה! הוא העלה את העניין שלך, למעמד של מאבק יוקרה בין מפקדים בחייל. כדי שהעניין יצליח עליך לעשות מה שיותר בלגן מלמטה, אורן ידאג לבלגן מלמעלה, ולבסוף יש סיכוי שהם יוותרו וישחררו אותך. הבעיה שאתה מסופח כנהג, ונהג זה מקצוע מבוקש מאד, כדי שיהיה איזשהו סיכוי למהלך, עליך לבטל את רישיון ה-ג` שלך." אני כל השנים הייתי גאה על היותי לוחם, וכלל לא ידעתי שנהגים זה מצרך הרבה יותר מבוקש מאשר לוחמים.
בצער הבטתי על הרישיון ג` שלי. רק צרות הוא עשה לי, ובכל זאת עבדתי קשה כדי להשיגו. שיעורי נהיגה על משאית. רברסים וזינוקים בעליות. אבא שלי שירת עד אחרי גיל חמישים כנהג בטשית על הגדר ומעולם לא ניסה להשתמט, ואני ככה מתנקנק?
אטמתי את אוזני בפני מצפוני המעיק ונסעתי למשרד הרישוי. להפתעתי מגרש החניה היה ריק. רק מעט אנשים הצטופפו ליד הדלת שעליה היה מודבק דף לבן. התקרבתי לראות במה הדברים אמורים ומסתבר שהמשרד בשביתה עד להודעה חדשה. כלומר אני תקוע עם הרישיון ג` שלי כמו עצם בגרון, ואפילו לא יכול לבטל אותו.
הסברתי לאחי את המצב המחורבן, שמצדו דבר עם אורן, שאמר שהוא עדיין עובד על זה, אבל בינתיים אין ברירה, ועלי לצאת למילואים בתור נהג. הוא אמר שמכיוון שיש שביתה, כדאי לי להעלים את הרישיון שלי, ואז תהיה להם בעיה לאמת את זה, שבכלל יש לי רישיון בתוקף, ואולי הם יעדיפו לשחרר אותי.
הגעתי לבסיס האימונים לפני הירידה לקו, גבעה טרשית בגבול הצפון. הדיכאון כיסה אותי בשמיכה עבה. התחיילתי, וישבתי לנוח על יד הפריקסים. הרגשתי כמו בסרט סוראליסטי. חזרה בזמן לימים עברו, אבל הכל לא מתאים, למה שנמצא בזיכרון. בעיקר אני לא מתאים, ולא שייך. אדם מעידן אחר, שחזר מאה שנים לאחור. התיישבתי ליד בחור שנראה חביב למדי. בחור צעיר, שחרחר ומתולתל.
“ברק", הוא הציג את עצמו. הצגתי את עצמי וישבתי לידו.
“מה אתה עושה?” שאלתי כדי להעביר את הזמן, תוך שאני עדיין חוכך בדעתי, אם המצפון שלי יעמוד בכל מבצע ההשתמטות הזה. אני, שאפילו לשקר איני יודע. המצפון שלי, אפילו לא מאפשר לי להקשיב למוזיקה, שאחי צרב.
“אני ברמן,” הוא ענה. “פתחתי עכשיו עסק עצמאי, ועכשיו הם סיפחו אותי בתור טבח. אם אני לא משתחרר מהחרא הזה, אני יכול להגיד שלום לעסק.” הוא הוסיף.
“אבל מה יהיה אם כולם ישתמטו? מי ישמור על המדינה?” אמרתי.
הוא הסתכל עלי לשנייה מבולבל מהטמטום שהפגנתי, כאילו נפלתי מהירח, ואז פתח בדברים: “הבעיה של המדינה היא שאין מספיק משתמטים,”
"אין מספיק משתמטים?" חשבתי שאני לא שומע נכון.
"בדיוק כך! אם כולם היו משתמטים, אז למדינה לא הייתה ברירה, והיא הייתה מתחילה להתייחס לחיילים ברצינות. אבל מה שבא בקלות, לא מעריכים. הצבא מזלזל בחיילים, משתמש בהם ככוח אדם זול, במקום להתייעל ולהתקדם. הצבא עולה הון עתק למשק. פוגע במקומות עבודה, פוגע במשפחות. אנחנו בסך הכל כלי משחק עלובים. הם ממלאים מכסות, ולא מעניין אותם שהעסק שלי ילך לעזאזל בגלל זה. אפילו ביטוח לאומי אני בקושי אקבל, כי לא הצהרתי על הכנסות. אם אני לא אצליח להשתחרר מהמילואים האלה, לא תהיה לי ברירה, לא אוכל לשרוד פה, אני יורד מהארץ המזוינת הזו!” אמר ברק בזעם.
"אבל ההשתמטות לא רק פוגעת בצבא, היא פוגעת בחברה. נוצר קרע חברתי בין המשרתים לבין המשתמטים. למה שמישהו אחר יהיה מוכן למות בשבילך?” ניסיתי לטעון.
"זה בדיוק מה שאני טוען! רק שאני לא תולה את האשמה בהשתמטות. ההשתמטות אינה הבעיה, במקרה הגרוע היא אולי סימפטום, אבל לטענתי היא הפתרון!” הוא המשיך בכיוון ההזוי שלו.
"אז מה הבעיה לדעתך? איך אתה מסביר שפעם השירות בצבא היה ערך מקודש והיום פחות?” שאלתי בעדינות מנסה לא ללהט את יצריו יותר.
"ערכים לא יכולים לעצב מציאות. הם צריכים לנבוע ממנה. צריך להיות בהם צורך אמתי, והם צריכים להתאים לחברה. כמו שנכשל הניסיון להשליט דמוקרטיה בארצות ערב.” אמר והביט בשעונו.
"אז אתה טוען שכיום כבר אין צורך בצבא? יש הרגשת בטחון בעם, ואנשים לא מרגישים ששירות צבאי הוא אידאל קיומי?”
"זו תוצאה של תהליכים שעברו על החברה שהתקדמה בכיוון מסוים והצבא שנשאר מאחור והסתאב. החברה התקדמה לכיוון קפיטליסטי אינדיבידואליסטי, והצבא נשאר מפגר בסגנון קומוניסטי כפיתי. ברגע שההשתמטות תגיע למסה קריטית לא יהיה מנוס. הם יהיו חייבים להתעורר ולאמץ את המודל המערבי, ולהפריט את הצבא. אנשים לא מזדהים עם המדינה, זו עובדה, אני לא יודע אם להאשים את החינוך, או החברה, או המדינה, או העולם. זה לא ממש משנה ולא ניתן לשינוי. לפחות בטווח הקרוב זה המצב. כל אחד חושב רק על עצמו. לטמון את הראש בחול זה לא יועיל לאף אחד. אם הם ימשיכו לחייל אנשים בכפיה יהיו פה תופעות איומות!” נימת איום נשמע בקולו וברק ניצת בעיניו.
"אבל אנחנו מוקפים אויבים בעלי עצמה מספרית גדולה עשרות מונים," ניסיתי לטעון ובדיוק הנייד צלצל. אישתי על הקו. “נו. שחררו אותך? אורן אמר שלא צריכה להיות בעיה, רק תגיד להם שאין לך רישיון ואז לא יהיה להם מה לעשות אתך.” היא אמרה.
"אני לא יודע אם אני מסוגל לעשות את זה. את מכירה אותי.” ניסיתי להסביר לה.
"לא מעניין אותי עכשיו מהאידאלים המפגרים שלך, אתה שומע אותי! אני בחודש שמיני וצריכה לטפל לבדי בתינוק בן שנה וחצי, ואתה מדבר איתי על אמינות לצבא מפגר, שסיפח אותך בתור נהג לגדוד נהגי פרדות? אתה לא מתבייש? אני מבטיחה לך חד-משמעית, שאם אתה לא משתחרר מהמילואים האלה, אני יורדת מהארץ! אתך או בלעדיך!”
לפתע אני רואה את ברק בזוית העין, חוטף אם-16 ופורץ בזעקות, "קבן! קבן! אני דורש לראות קבן או שאני הורג מישהו!" היסטריה כללית, כל הבסיס על הרגלים. לבסוף השתלטו עליו, ושלחו אותו הביתה.
"איפה הרישיון שלך?” פנה אלי מפקד כיתת הנהגים.
"בדיוק חזרתי לאחר שש שנים בחו"ל, ועוד לא הספקתי לחדש אותו."
© כל הזכויות שמורות
