"לדבר אל עצמי"

 

 

 

 

 

עומדת סמוך לכיור, הברז פתוח, זרם מים חזק, אחיד ושקוף שופע מתוכו. יד אוחזת, יד שוטפת, אחד אחד, את ערימת הכלים המסובנת, שוב בוקעים מעל ראשי, מתוך התקרה, רצפת השכנים, רעשים.

קולות גרירת כורסאות, כסאות, ספות, השד יודע מה. מישהי מטופפת בעקביה, הלוך ושוב במרחבי הבית. כדור נזרק, מכה ברצפה, משתתק לרבע שניה, חוזר נחבט, נופל ומתקתק את עצמו, טאק, טאאק, טאאאק, טאאאאק, קפיציות שעוצמתה פוחתת והולכת עד שנעצר. החריקות הארורות. ארוכות. בוקר, צהרים, ערב, לילה, מוציאות אותי מדעתי. 'תחביב או מה?, שואלת את עצמי, איך אפשר להם כך לחיות. מה, להם זה לא מפריע, וכמה עוד אוכל לסבול?'. אני עוצרת את לשוני מלארור שוב.

 

מחשבות, מחשבות, מחשבות, אפשר בקלות להשתגע. בית חרושת ענק, כה פעלתני בראשי, עד שכמעט יכולה אני לראות את גלגלי השיניים, אימתניים, נעים הלוך ושוב, בלי להפסיק. 'לו לפחות היתה התוצרת חיוביות, היה טוב'.

 

גודש. המחשבות פוסעות בכבדות לפתחה של אפלה. תערובת סבוכה, קשרי קשרים הדוקים, אמונות, השערות, משמעויות מאומצות, הופכות לערימת ריק ותוהו.

 

אני מדברת אל עצמי בקול. אולי במקרה, רק הפעם, עומד לידי המלאך הפרטי שלי, זה שאמור לשמור עלי. לא ברור לי עדיין ממי. אולי מעצמי. מקשיב למילותי, רגשותי, אולי אפילו למחשבותי. אולי הפעם יחליט לענות, בשם השם. להפסיק את עינויי הנפש והגוף. שמא דבריו יסברו את הדעת.

 

"בוא נגיד, אני אומרת לחלל בתקוה, שכל מה שאני עוברת לצורך הענין, אני או כל אחד אחר, בוא נצא מתוך הנחה שכל התרחשות שלילית בחיי תכליתה נסיון, אולי מבחן. הנה, זו דוגמה טובה, הנסיון  שבו אני עומדת כבר יותר מדי זמן. אם כל הרעשים והחריקות הנוראיות מדירת השכנים, ואתה יודע שזה רק על קצה המזלג, באים לתת לי שיעור, אשמח לדעת על מה השיעור? חשיבה חיובית, סבלנות וסובלנות?! כי אם כן, אז משהו פה ממש לא בסדר, ובטח ובטח שלא ברור. אם ניקח כדוגמה את השנה האחרונה, שלוש מאות שישים וחמישה ימים, נוריד את ארבעת ימי החופשה שסוף סוף ממשתי, עדיין ישארו מהשנה שלוש מאות שישים ואחד ימים, שבהם, בכל יום ויום, התאפקתי. התאפקתי לא לעלות לדירת השכנים עם פטיש חמש קילו ו..., לא לרדת באמצע הלילה לשרוט להם את המכונית, התאפקתי לא לנעוץ אולר קטן וחד בארבעת גלגלי מכוניתם, לא לטפטף דבק 'שלוש שניות' על חור מנעול דלתם, התאפקתי לא לשפוך בקבוק שלם של שמן בכניסה לדירתם. לא, לא עשיתי כל זאת. רציתי מאד, הרבה יותר ממאד. עדיין מדי פעם מתחשק לי להפוך את הדמיון למציאות. במקום זה ניסיתי להעביר אחריות. בקשתי משמיים, שישלחו להם עונש מתאים, משהו כמו "שן תחת שן ועין תחת עין", ולפי מראה עיני, לא היתה שום התייחסות.

אפילו נהגתי כמו שנאמר,  אפשר לומר שבשתיקתי 'הושטתי להם את הלחי השניה'. נכון קללתי, שוב ושוב, כמה שנורא אך לא נחשב, היקום יודע שאני יורקת זעם ריק מכוונות במילותי. מה בסך הכל אני רוצה?! שיתהפך עליהם לבם, שיתחילו להרגיש, שיהיו בני-אדם.

 

נסיון לחיוביות היה כאן?, היה. גם סבלנות וסובלנות, נכון?! אז למה כל זה ממשיך, למה רק הטוב קצר?. ובכלל לא מבינה מה הטעם, לתת אותו שיעור מאות פעמים. התגובות היו ותשארנה אותן תגובות, הזעם, הכעס, התסכול, הכאב והעצב אינם משתנים. גם לא ישתנו".

 

דממה.

 

אני הופכת במחשבתי. 'אמונה, הגיון, מסקנות, תגובה. איפה פה החיבור?.