היא הניפה כוס יין מלאה למחצה לעבר מקור האור הבוהק והמסתורי ובחנה בתדהמה.
הפיקסלים הזוהרים שעל המסך הפרו את העור שבפניה והפכו אותו לבוהק בצבע הארגמן.
הצבע החל לחדור עמוק יותר וגופה היה איתו, המפה התמפתה ועליה הוגש האוכל, הם יכלו להריח את שני השפים השמנים צועדים אל עבר שולחנם וחייכו אחד לשני אל מעבר לשולחן הערוך, הבטן שלהם דיברה אחד עם השני.
היא נכנסה זוהרת בצבע הארגמן, והאור הלבן שבקע מהארמון נמוג לתוכה, כשנסגרה הדלת האש שבאח כבתה וכך גם העששיות שהקיפו את השולחן. אפילו השמן שהיה בפינת החדר מלא בפיח וישן ליד המדורה עם גרזנו בידו החסונה והמוכתמת בזיעת עיצים. התעורר מחלומו על עצי הסקה שגדלים בתוכם פרחים. הביט בה. ומיד אחר כך פתח את עיניו בחלום אחר וחלם על פרחים שגדלים בהם מסכים זוהרים עם תינוקות מוכתמים בזיעת עיצים.
צלילי הלעיסה היו הרמוניים לאש שרקדה מסביב ליושבי השולחן. הם התמלאו בגלי חום והנאה מן המזון הצבעוני. והסתכלו אחד אל השני אל מעבר לכוסותיהן החצי מלאות.
"מה יש לך להפסיד"? צעק השמן עם הגרזן מתוך חלומו. וחזר לישון, הם עצרו לרגע את הרגע הקודם בו הם צחקו צחוק מהבטן והביטו עליו באימה. "הזוהרת" הראתה את סימני חריקת המזלג על צלחתה שנוצרו מהבהלה וכולם צחקו. אפילו אלפרד המשרת שעשה את שולי ציפורניו נקיות לפני שהוא מגיש את הקינוח.
הפיקסלים הזוהרים שעל המסך הפרו את בטנה שחשה אל מעבר למסך הזוהר בו ישבו הסועדים. והיא צחקה איתם קלות ונהנתה מהאוכל, מהקצב, מהאש, מהסועדים, הצחוק ומהרגע בו הם נבהלו מהאיש עם הגרזן. והרגע לפניו כשהיא רק הביטה בהם אל מעבר לפיקסלים.
"אל תדאגי יותר אין לך על מה" אמרו לה יושבי השולחן שדיברו אל המסך שאלפרד הביא לשולחן הסועדים. אישה ישבה מולם דרכו. היא לבשה "בוהק" לגופה. שנצץ מתוכו. הם הביטו בה נוצצת אל מעבר למסך אל השולחן בו סעדו את הקינוח הצבעוני. והאור שעטף אותה מעבר לעור שלה יצר קמטים גליים מסביב לגופה הזוהר.
הם האכילו אותה דרך המסך. זוהר חדש בקע מסביב לגופותיהם שליקקו בתאווה את הצלחות שלהם והפיקו זוהר חדש שבקע מההשתקפות שבצלחת אל פניהם ועברה מאחד לשני עד ליושבת המסך.
היא התבוננה בהם חווה את זוהרם והם הביטו בה וחוו אותה כאילו ישבה כאחד האורחים מסביב לשולחן. האיש עם הגרזן עשה רעשים של התנערות וכולם צחקו. הוא היה מגוחך למדי עם עיוותו המולד ופרצופו המוכתם בזיעת עיצים.
בחלומו זיעת העיצים חדרה את עורו ועטפה אותו בבועה אפופה. הוא נחנק יותר ויותר מכל שאיפה של האויר מסביבו.
על מה הוא חולם שאלה "הזוהרת" והתבוננה על שריטות המזלג בצלחתה. "הוא חולם על סבתו בטח, היא גוססת". אמרה האישה האצילית "לדעתי הוא חולם על עצים" אמר הגבר הנאה.
בחלומו הזיעה חלחלה לתוכו כמו ג'לי והוא ידע שהוא עומד למות.
אני חושבת שהוא חולם על אלפרד והצעקות שלו על בובי שבצהרי היום לא הפסיק לקשקש בזנב ולנבוח עד שהוא נאלץ לבקש ממנו שייקח אותו החוצה. "מה והוא לקח אותו"? שאלה "הזוהרת".
האיש עם הגרזן פירכס על הרצפה בזמן חלום, יושבי השולחן לא הבחינו במאבק בו הוא נמצא כרגע.
"הזוהרת" צעקה על אלפרד שנתן את הכלב לחוטב העצים כשהוא ידע מראש שהוא לא יחזור, אלפרד חייך לעצמו וחשב על המזון שהם אוכלים כרגע.
חוטב העצים היה במצוקה ענקית כשהאויר בתוך הבועה אזל והוא נשאר חי מבלי לנשום.
הזוהרת שברה את צלחתה על הרצפה כשאלפרד אמר שהוא מתפטר והוסיף מידע חשוב על הבשר שהם אכלו.
חוטב העצים קם עם עיניים פקוחות ללא אישון ונשימה, רצח את יושבי השולחן עם גרזנו כמו שרצח את בובי וזרק את עצמו לאש כמו עץ הסקה.
הזוהרת דיממה למוות והיתה היחידה שנשימתה עדיין לא נגמרה. האש נכבתה מסביב והאור היחיד שבקע היה דרך המסך שישב כאחד האורחים בשולחן הערוך ודרכו היא יכלה לראות את הזוועות כיצירת אמנות. כי מבעד למסך הכל זוהר.
האישה שהיתה כלואה בתוך המסך ולבשה לגופה בוהק, יצאה מתוכו אל הארמון ועמדה על השולחן הערוך. היא הרגישה כמו בחלום בו יש לה שליטה מלאה, היא ניקתה את יושבי השולחן הקודמים במצמוץ, הדליקה את העששיות בנקישת עקבים ושמה עצי הסקה אמיתיים.
הארמון כולו הפך לזוהר שקוף שריצד כמו אש בצבע ארגמן. הקירות מסביב היו כלהבות מלטפות והיא היתה במרכז ממנו יצא הזוהר שיצר את הלהבות היא חשה אותם מסביבה וליקטה מתוכן את הגוונים והליטופים שהכי מצאו חן בעיניה, היא קראה למספר הסיפור בקול, אל הסט שנוצר מתוך גרעין היצירה שבה שהיה חם ועוטף כצבע הארגמן. והוא הצטרף אליה.
